דילוג לתוכן הראשי

דרושה שותפה רווקה


בין רווקים למובטלים יש הרבה מן המשותף. תיאוריות פמיניסטיות כאלו ואחרות אף טוענות כי מהות הקונפליקט הנשי הוא בין הקריירה לחיי הזוגיות, כשהטענה העיקרית היא שאשה חייבת בהכרח לוותר על אחד מהשניים לטובת האחר. מאחר ואני בזה לפמיניזם בגרסתו הקלאסית (זו שלא באמת דורשת שוויון, אלא עליונות) ומאחר ולראשונה בחיי אני גם רווקה וגם מובטלת (ובאופן כללי מרגישה קצת חסרת תועלת בחברה), החלטתי להרהר במרקם העדין של חיי הרווקות וחיי האבטלה.

שתי הקבוצות הללו, רווקים ומובטלים, צברו את הונן על גבו של החוסר: לרווק אין בת/בן זוג ולמובטל אין עבודה. אבל בעוד שהרווק נתפש לרוב כחופשי, משוחרר, נטול מחויבויות ושמח בחלקו (החברה שלנו מאפשרת לו להיות כזה עד גיל מסוים כמובן), המובטל נתפש כנטל כלכלי על המדינה, כפרזיט ועל פי רוב כאדם שאיבד את משמעות קיומו על פני האדמה (לא שיש כזאת במילא).

ולמרות השוני המהותי, השורה התחתונה, עבורי לפחות, היא זהה: כשאתה רווק, בא לך למצוא בת זוג לחיים, אבל בכל פעם שהזדמנות כזו מציגה עצמה בפניך, אתה נזכר כמה כיף להיות לבד ונאחז בכל אותם דברים שעליך לוותר עליהם בשביל הזכות להיות חלק ממערכת יחסים. כמובטל, אתה מודע לצורך הקיומי של חיפוש העבודה, אבל בכל פעם שהצעה כזו מידפקת על תיבת המייל שלך, מתחשק לך להעמיד פנים שהיא הגיעה לדואר הזבל, כדי להיאחז עוד קצת בחופש.

בסופו של יום, האמנות האמיתית של תמרון מוצלח בין אבטלה לעבודה, כמו גם בין רווקות לזוגיות, היא ללכת עם ולהרגיש בלי. 

ובקיצור, נדפקנו.


נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת 

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע