דמי אבטלה

האפקט שלאבטלה יש עליך כמובטל, זהה באופן מסוים לאפקט של הזיקנה על בני האדם. ראשית כי מדובר במצב מעט מפחיד, בעיקר בשל הלא מוכר לך - כאדם שהיה רגיל לעבוד כל חייו, או כאדם שהיה רגיל להיות צעיר כל חייו. אבטלה, כמו זיקנה, שוללת ממך את היכולת לעשות דברים שהיית יכול לעשות פעם, ולעתים, כמו זיקנה, היא יכולה לכופף את הגב ולדכא את הרוח. אבל המוח העובד של המובטל, ממש כמו המוח הצעיר של הזקן, רואה בבהירות, גם במצב של בלבול (בהנחה, כמובן, שמדובר במוח שעובד מלכתחילה).

יש משהו משחרר, כך אומרים, בזיקנה. הזקן נוטש את גינוני הנימוסין ומפסיק לסנן מילים או מעשים שהיו נעצרים בימים כתיקונם במחשבה בלבד. כמובטלת, אני מוצאת את עצמי מזדקנת במובן הזה, אבל בעוד זיקנה עלולה להיות מקושרת כתהליך עצוב, אני מדברת על זיקנה משמחת. האיטיות, למשל, הופכת אט אט לשגרה. הזמן, ככל שהוא זמין, כבר לא חשוב, ואיחור בתכניות הופך לגיטימי בשעה שדיוק מלחיץ נראה טיפשי במבט לאחור. אותו סדר שקיים בעולם של אנשים עובדים, מוטל בספק. 

אבטלה, כמו זיקנה, מפשיטה אותך ליסוד. לאדם שאתה כשאתה לא חייב, לא צריך ולא נאלץ להיות. האנשים שמקיפים אותך, הם כאלו שבחרת למקם בעמדה הזאת, ולא כאלו שמחייבים אותך, על בסיס קבוע, לפתח את אותם גינונים כובלים. אתה חופשי להיות בכל מקום שתרצה, אך ורק אם תרצה. אתה מחויב כמעט לכלום. אתה מחויב לעצמך. 

אבל בעוד הזקן לעולם לא יוכל לשוב ולהיות צעיר, האבטלה מביאה עמה הזדמנות לשוב ולהיות עובד ביום מן הימים. רק לא העובד שהיית. 

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה