תולדות השיעמום בעידן האבטלה

אני מוכנה להישבע שלא ידעתי שיעמום כבר כמה שנים טובות. זה נשמע כמעט לא אמין, אבל אני כמעט בטוחה שכל רביצה של"פעילים" ביניכם אולי נראית משעממת, היתה רביצה רצויה. רביצה של מנוחה. נוכח אופי העבודות שלי בשש עד שבע השנים האחרונות בחיי, שיעמום לא היה אופציה. אם זה מייקל ג'קסון שהחליט למות בסופ"ש (הסופ"ש הזה חרוט לי בצד הטראומתי של המוח ולא בגלל שאיבדנו את מלך הפופ, אלא כי הוא הוציא לי את הרצון לחיות), או כל אמן/סלב אחר שהלך לעולמו בתקופה האחרונה (ולעזאזל היו הרבה כאלה); אם  זה ראיון של הרגע האחרון עם טאליב קוואלי שפתאום השיגו לי (אבל איזה כיף זה היה!) ואין ברירה אלא להתכונן בסופ"ש; אם שת"פ מסחרי מעיק נפל על המערכת או אם מדונה החליטה שהיא סוגרת את הטור שלה בארץ הקודש. לא משנה איך ולמה, שיעמום, זה לא משהו שהצלחתי לחוות.

אתמול, סמוך לשעה 12:00 בצהריים, השתעממתי. אבל ממש ממש השתעממתי. מה זה השתעממתי? טיפסתי על הקירות. מה זה השתעממתי? צפיתי ב"לא רק בלונדינית" בכבלים. מה זה השתעממתי? תקפתי את המטבח בנסיונות כאילו-יצירתיים להכין לחם (לחם!). זה קרה בשעות הצהריים, כך שחבריי העובדים לא היו זמינים לי, והאמת היא שגם ישיבה אגבית בבית קפה היתה משעממת אותי למוות אתמול. למעשה כל אופציה להפיג את השעמום נראתה לי משעממת. ככה אתה יודע שהשעמום הוא אמיתי ואין לך מה לעשות נגדו.

אבל למרות שנדמה כאילו עדיף לא להשתעמם לרגע, אני מוכרחה לומר שבתקופת האבטלה הנוכחית שלי, אני מאמינה שהשעמום הוא מרכיב מפתח. כי רק מתוך השעמום אני מצליחה לחשוב על דברים שלא חשבתי עליהם אף פעם. רק מתוך השעמום אני מצליחה לאתר את המחשבות הכי לא בנאליות שעוברות לי במוח. מתוך השעמום אני מבקרת באתרים שאין סיכוי שהייתי מבקרת בהם וחשוב מכך, מתוך השעמום הבלוג הזה חי וקיים.

אז רגע לפני שגם אתם תשתעממו, ארים את כוס הקפה (החמישית שלי) לחיי רגעים קטנים ואקראיים של שעמום!

נשיקה חיבוק ונשיקה וגם חיבוק,
נערה אובדת (ומשועממת)



נספח שעמום: אחרי צפייה באולדסקול בפעם המליון, החלטתי לבדוק איך פרי האהבה שלי ושל וינס ווהן היה נראה (והרי לכם סופר-דופר-אובר שעמום...). נראה לי שיצחקו עליו בבית הספר: