אבטלה היא אחלה, אבל היא יכולה לגבות מחיר כבד. זאת כנראה הסיבה שכולנו עובדים (זה והעובדה שדברים עולים כסף). אבל המחיר הכבד שאני מדברת עליו הגיע בצורת שרשרת תקריות מעוררות תהייה שפקדו אותי בזמן האחרון.
בשבוע שעבר, למשל, נשאלתי להוראות הגעה וכשניסיתי להסביר לזוג התיירים שהם צריכים לפנות שמאלה, הצבעתי ביד ימין על הכיוון ההפוך. באותו היום נתקלתי במכרה באחד משיטוטי על חוף הים ומשנשאלתי היכן אני גרה, הצבעתי לכיוון צפון ואמרתי "בכרם התימנים". חוש כיוון אף פעם לא היה ממעלותי, אבל טיפשה הייתי רוצה לחשוב שאני לא. אם הייתי נשאלת את השאלה בלב העיר אולי היתה הצדקה לבלבול הכיוונים אבל יודע כל ילד עם אטלס שחוף הים הוא במערב ומשם הדרך לדעת את הצפון והדרום שלך אמורה להיות קלה. האירועים האלה, בצירוף היכולת החדשה שלי להיתקע בכל פינה אפשרית של רהיט בבית (בדיוק בזמן כתיבת שורות אלה תקעתי את הברך בשולחן של המחשב וקיבלתי זרם במרפק מהכיסא כשהגבתי בחופזה לכאב) ובצירוף ההבנה המאוחרת שלי של פאנצ'ים שמריחים מקילומטר, הובילו אותי למסקנה הבלתי נמנעת: לקיתי בטפשת אבטלה.
טרם מצאתי סימוכין לכך בספרות המקצועית, ואפילו חיפוש בויקיפדיה לא העלה מחלה שכזו. אם כך יהיה זה רק הגיוני להניח שאני סאבג'קט זירו.
הישמרו מובטלים יקרים,
היו בטוחים עובדים חביבים.
נשיקה חיבוק אבטלה טיפשות,
תגובות
הוסף רשומת תגובה