דמי אבטלה


אם אמש חלפה במוחי המחשבה לשוב ולעבוד, הביקור השבועי בלשכת האבטלה אישר לי סופית את אותה מחשבה, פן אחצה את הקווים אל כוחות האופל. זה מתחיל בדחיית היקיצה בבוקרו של יום ראשון, כמעין ביטול חסר אחריות לשעת ההתייצבות המיועדת בלשכה (מלווה באנחת: מה כבר יעשו, יפטרו אותי?). זה ממשיך בהזנחה חיצונית הדרגתית ולא מבורכת (מאלגנט לספורט אלגנט לספורט לפיג׳מה), ותוך כדי שאני מוצאת את עצמי מסבירה למובטלת הטרייה שלצדי את חוקי הלשכה (בואי, שימי אצבע פה. יפה. עכשיו חכי. קחי את הפתק והביתה) פתאום זה מרגיש כאילו זה חייב להסתיים בקרוב. רגע לפני שאני מתקבלת רשמית לקבוצת סדרני התורים בהתנדבות בלשכת האבטלה. רגע לפני שאני לא מוצאת את עצמי מרוב שעמום. רגע לפני ש"אבודים" נגמרת, כי אז מה ישאר לי לראות, מה?

נשיקה וחיבוק מהלשכה,
נערה אובדת



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה