דילוג לתוכן הראשי

Free 99

אבודים אחרי "אבודים"? התבאסתם מהסוף של ג'ק באוור? לא הבנתם לאן נעלמה "V" אחרי 12 פרקים, או מה קרה ל"How to Make It in America"? כל מה שנשאר לכם בחיים זה "צ'אק" ו"Glee"? אתם צמאים לדם של אנה פאקווין?

אז אם עוד לא קראתם את שני הפוסטים הקודמים שלי למובטלים שנגמרו להם החיים בעונת הקיץ של הטלוויזיה האמריקאית (או עובדים שנהיה להם יותר מדי זמן פנוי), או את הפוסט הזה על הפיילוט ל"Shit My Dad Says". אולי התכנית החדשה של דיינה קארווי (כן, אותו דיינה קארווי נשכח מ-SNL ו"עולמו של וויין") וספייק פרסטן באתר Funny or Die תעביר לכם את הזמן.

בתפקיד בן ליינוס. קארווי

"Spoof" כשמה כן היא, אמורה לעשות צחוק מסרטים וסדרות והאמת היא שעד עכשיו הפורמט הלגמרי לא מקורי הזה עושה את שלו, בעיקר באגף הקאמבק של קארווי הנשכח. זה התחיל עם ספוף "אבודים":


והמשיך עם "דארווין" שהוא פרודיה לא רעה על שרלוק הולמס:


הצ'אטר ברשת הוא על קנייה מתוכננת של רשת FOX ושיבוץ התכנית ביום שבת ב-23:00 (במקום התכנית של וונדה סייקס). אני בעד שדיינה קארווי יעשה עם עצמו משהו מועיל, אבל לא בטוחה שספופים כאלה לא צריכים להישאר ספיישלים של פעם ב... באיזה טקס פרסים של MTV או משהו בסגנון. 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע