רשות האגירה

אני נוטה לחשוב לעתים שנגמלתי מההרגל המגונה שלי לאגירת שטויות שאני לא באמת צריכה, אבל למרות שאת זמן האבטלה שלי ניצלתי לסידור וארגון מחדש של כל פינה בבית, יש אזור אחד שהשתדלתי לא לגעת בו עד עכשיו, ואני אסביר: אני מעריצה של כלי אגירה בכל צורה שיבואו. קופסאות זה דבר נשגב בעיני, כי הן מאפשרות לי לאגור בלי שזה יפריע לי לנוף הכאילו-מסודר של דירתי. בכניסה לביתי הנחתי לפני 5 שנים בערך סלסלה שכזו, שמטרתה לרכז את הדואר שלי במקום אחד. מיותר לציין שאת הדואר אני זורקת על שולחן המחשב בערימה (מסודרת) ובסלסלת הכניסה אני... ובכן... אוגרת. זו גם הסיבה שבחרתי להתרחק ממנה עד עכשיו. 

אך בעודי ממתינה לאנשי המוסך היקרים שיסיימו לשדוד אותי בטיפול החצי שנתי למכוניתי, החלטתי בפזיזות להכניס את עצמי לפרויקט ריקון/סידור הסלסלה (איזו מילה מעפנה) וזה מה שמצאתי:

משאבה ופעמון לאופניים (ציינתי שאין לי אופניים?)


ניירות (די מזוויעים) למכתבים שלעולם לא אכתוב


4 עטים ועיפרון איקאה אחד


שפורפרות מסוגים שונים: ליפגלוס בן 10, עטי הסרת כתמים, משחת שיניים וכו'


5 מצתים שנשכחו אצלי על ידי אורחים שונים


6 (!!!) צ'אפסטיקים... אלוהים יודע למה


6 הזמנות לחתונות מחמש השנים האחרונות (מצבי טוב, האמת)
זהו את עצמכם, חבריי הנשואים


5 זוגות משקפי שמש לא בשימוש ומטליות ניקוי שונות


מפות משנות ה-90 (!!)


ושאר חפצים רנדומליים כמו פלסטר יחיד, מדבקה ללא רכב וגומיות לשיער (הקצר שלי...)


וככה נראית הסלסלה כעת... שלווה!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה