בשבועות האחרונים חיי האבטלה שלי (שעדיין טובים אליי, תודה ששאלתם) תפסו תפנית. על אף שהזמן עוד לא דוחק בי ממש חזק, הנמלה העובדת שבי קצת רוצה לצאת לעבוד. הראיונות הרבים שפקדתי בזמן האחרון (רובם היו בשביל הכיף בסופו של דבר) החדירו בי את המוטיבציה להרוויח כדי לבזבז ללא אשמה, והתחושה שעוד מעט אשוב לשגרה יקיצתית מבאסת (שונאת שעונים מעוררים) מתקבלת אצלי ברגשות מעורבים.
באחת התגובות לפוסטים האחרונים שלי נשאלתי הכיצד זה שאני לא משתגעת. אז כן, אני נוטה לנסות לעמוד על הראש מדי פעם (טרם הצלחתי, אבל בעמידת נר אני המלכה!), ומלאי הסדרות שלי הולך ומצטמצם, אבל האמת לאמיתה היאשאם לא היה קיים הצורך הכלכלי, הייתי יכולה לעשות מאבטלה קריירה, ויותר מהייתי שמחה לגרור אתכם להרפתקה איתי.
כשחזרתי לארכיון הפוסטים הישנים שלי, כדי להאמין בעצמי שעבר די הרבה זמן בלי שאתחרפן באמת, נתקלתי בפוסט הרווקות-אבטלה שלי ונזכרתי באותה הבטחה שאשתדל לקיים כשאתחיל לעבוד - ללכת עם ולהרגיש בלי. המנטרה הזאת (לא רק לנשים בעת המחזור החודשי) גרמה לי להבין שבניגוד לפעם, העבודה הבאה שלי לא תגדיר אותי בשום צורה. זאת אומרת, היא תוכל להיות מאתגרת, מעניינת ואפילו - יסלח לי האל - כיפית, אבל בי נשבעתי שאם כבר אמצא לנכון להצמיד טייטל לשמי (אבל הכי עדיף שלא), לא יהיה זה אחר מהטייטל שכנראה לנצח יהלום אותי בצורה הנכונה ביותר - נערה אובדת. אפילו אם היא עובדת.
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
הילית וולברג - נערה אובדת.
באחת התגובות לפוסטים האחרונים שלי נשאלתי הכיצד זה שאני לא משתגעת. אז כן, אני נוטה לנסות לעמוד על הראש מדי פעם (טרם הצלחתי, אבל בעמידת נר אני המלכה!), ומלאי הסדרות שלי הולך ומצטמצם, אבל האמת לאמיתה היאשאם לא היה קיים הצורך הכלכלי, הייתי יכולה לעשות מאבטלה קריירה, ויותר מהייתי שמחה לגרור אתכם להרפתקה איתי.
כשחזרתי לארכיון הפוסטים הישנים שלי, כדי להאמין בעצמי שעבר די הרבה זמן בלי שאתחרפן באמת, נתקלתי בפוסט הרווקות-אבטלה שלי ונזכרתי באותה הבטחה שאשתדל לקיים כשאתחיל לעבוד - ללכת עם ולהרגיש בלי. המנטרה הזאת (לא רק לנשים בעת המחזור החודשי) גרמה לי להבין שבניגוד לפעם, העבודה הבאה שלי לא תגדיר אותי בשום צורה. זאת אומרת, היא תוכל להיות מאתגרת, מעניינת ואפילו - יסלח לי האל - כיפית, אבל בי נשבעתי שאם כבר אמצא לנכון להצמיד טייטל לשמי (אבל הכי עדיף שלא), לא יהיה זה אחר מהטייטל שכנראה לנצח יהלום אותי בצורה הנכונה ביותר - נערה אובדת. אפילו אם היא עובדת.
הילית וולברג - נערה אובדת.
רטרוספקטיבה מהממת, וזה מסוג הפוסטים שמגיע להם כבוד מיוחד. את יודעת כבר כמה אני אוהבת את הנערה האובדת, גם כשהיא תהיה עובדת. וגם אם היא תהיה נודדת. או לומדת. או פוחדת. בוקר טוב, קוקי.
השבמחק