דילוג לתוכן הראשי

דמי אבטלה

בשבועות האחרונים חיי האבטלה שלי (שעדיין טובים אליי, תודה ששאלתם) תפסו תפנית. על אף שהזמן עוד לא דוחק בי ממש חזק, הנמלה העובדת שבי קצת רוצה לצאת לעבוד. הראיונות הרבים שפקדתי בזמן האחרון (רובם היו בשביל הכיף בסופו של דבר) החדירו בי את המוטיבציה להרוויח כדי לבזבז ללא אשמה, והתחושה שעוד מעט אשוב לשגרה יקיצתית מבאסת (שונאת שעונים מעוררים) מתקבלת אצלי ברגשות מעורבים.

באחת התגובות לפוסטים האחרונים שלי נשאלתי הכיצד זה שאני לא משתגעת. אז כן, אני נוטה לנסות לעמוד על הראש מדי פעם (טרם הצלחתי, אבל בעמידת נר אני המלכה!), ומלאי הסדרות שלי הולך ומצטמצם, אבל האמת לאמיתה היאשאם לא היה קיים הצורך הכלכלי, הייתי יכולה לעשות מאבטלה קריירה, ויותר מהייתי שמחה לגרור אתכם להרפתקה איתי.

הכי קרוב שהגעתי ללעמוד על הראש

כשחזרתי לארכיון הפוסטים הישנים שלי, כדי להאמין בעצמי שעבר די הרבה זמן בלי שאתחרפן באמת, נתקלתי בפוסט הרווקות-אבטלה שלי ונזכרתי באותה הבטחה שאשתדל לקיים כשאתחיל לעבוד - ללכת עם ולהרגיש בלי. המנטרה הזאת (לא רק לנשים בעת המחזור החודשי) גרמה לי להבין שבניגוד לפעם, העבודה הבאה שלי לא תגדיר אותי בשום צורה. זאת אומרת, היא תוכל להיות מאתגרת, מעניינת ואפילו - יסלח לי האל - כיפית, אבל בי נשבעתי שאם כבר אמצא לנכון להצמיד טייטל לשמי (אבל הכי עדיף שלא), לא יהיה זה אחר מהטייטל שכנראה לנצח יהלום אותי בצורה הנכונה ביותר - נערה אובדת. אפילו אם היא עובדת.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
הילית וולברג - נערה אובדת.

תגובות

  1. רטרוספקטיבה מהממת, וזה מסוג הפוסטים שמגיע להם כבוד מיוחד. את יודעת כבר כמה אני אוהבת את הנערה האובדת, גם כשהיא תהיה עובדת. וגם אם היא תהיה נודדת. או לומדת. או פוחדת. בוקר טוב, קוקי.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע