דילוג לתוכן הראשי

free 99

זה שיש לי משכורת של אנשים עובדים לא אומר שאני לא אוהבת פריביז, והלינק הזה פתוח אצלי כבר כמה ימים וכל פעם אני מבטיחה לעצמי לצפות בוידאו הזה, אבל הוא נבלע בין אלפי הטאבים הפתוחים על המחשב שלי, כולם מהווים איזו תזכורת למשהו שכבר הספקתי לשכוח. עכשיו, כשראיתי אותו, דרושה הקדמה לדבר הנפלא הזה:

כנערת היפ הופ נצחית, אני עדה לגלי הריגוש שבאים עם התחביב. אם שועלי הז'אנר הוותיקים - ג'יי זי, סנופ, מוס דף, קוואלי, נאס, הרוטס וכן הלאה - לא מוציאים אלבום חדש, אז הריגוש חייב לנוע בין איזה ילד פלא סטייל לופה פיאסקו או קיד קאדי (שמיד ממהרים להכתיר כדבר הבא, כי הצמא לאחד כזה הוא עצום), לבין יציאה של להיט אחד שעובד חזק אבל לא תופס לטווח הרחוק (לרוב זה איזה ערס דרומי עם אוטו טיון בכמויות), לבין ההבטחות החדשות-ישנות ששומרות על עקביות כמו קנייה, T.I, או ליל וויין. מעבר לכל אלו (ולהוציא שילובי היפ-הופ אלקטרוניים עכשוויים שתמיד כיף לשמוע) כל השאר זה חרא. אבל באמת.

אאוטקאסט, ובמקרה הזה ביג בוי באופן ספציפי, נמנים עם הקטגוריה הראשונה - השועלים הוותיקים, וכל דבר חדש מהכיוון הזה מרגש אותי כמו ילדה קטנה בלונה פארק.


כשאני רואה ושומעת קליפ כזה, כמו זה שאני מצרפת פה למטה - והוא עוד עונה על הציפיות הגבוהות שלי - זה כבר תענוג שיכול להחזיק אותי נלהבת ימים שלמים. ועם הקדמה כזו, חסר לכם שלא תנענעו את הראש בהיסטריה מול הבומבה של קליפ הזה:


איזה כיף איתו!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע