דילוג לתוכן הראשי

אני ג'ואן האריס

טוב, הלוואי. זאת אומרת, אני לא ממש מתיימרת להיות שופעת כמוה (מה גם שנתוני הטבעיים לא מאפשרים לי), ואני גם לא ממש ג'ינג'ית חצופה (אולי קצת חצופה) ומאופקת לפרקים (ממש לא מאופקת, אפילו לא לפרקים), אבל בכל מה שנוגע למשמעות הדמות של מיסז האריס, אני לגמרי טים ג'ואן.

אם אתה אוהב את זה, שים על זה טבעת. וגם תהיה רופא.

את מרתון הסופרנוס שלי החליף מרתון מאד מן במאמץ להשלים במהרה את כל פרקי העונות הקודמות. באופן מעניין למדי, תמת העבודה מאפיינת את שתי הסדרות בעקיפין ושלא בעקיפין. המשרד במקרה של הסופרנוס הוא עוד יום במאפיה וההתלבטויות של טוני כבוס הם כאלו של כל מנהל, ובמקרה של מאד מן, מדובר במשרד של ממש והיות והעבודה החדשה שלי היא מעין גרסה מודרנית ודיגיטלית של סטרלינג קופר, אז העניין שאני מגלה בסדרה רק גובר (מעניין מה יהיה התירוץ שלי כשאתחיל את "הסמויה").

אבל מאד מן, למרות שמתרחשת ברובה במשרד פרסום, ממש לא סובבת רק סביב עולם העבודה, ולמרות הטייטל הגברי, אני נוטה לחשוב שדווקא הדמויות הנשיות בסדרה עושות אותה למה שהיא (וכן אולי זה קשור לזה שאני אשה).

ג'ואן האריס (לשעבר הולווי) מתמקמת לה בחינניות באמצע סקאלת: "האשה בעולם המודרני, לאן?". היא לא בטי דרייפר, רעייה מושלמת ועקרת בית למופת (גם אם מעט פסיכוטית),והיא לא פגי אולסן, קרייריסטית מלאת אמביציה (ספויילר די משמעותי מגיע, אז אם לא ראיתם אל תמשיכו לקרוא) שהיתה מוכנה לוותר על התינוק שבטעות ילדה רק כדי להתקדם בעבודה.

ג'ואן טועמת משני העולמות הללו, אבל למעשה לא זוכה לאכול את הארוחה השלמה בשום מקום. היא היתה רוצה להפסיק לעבוד ולהיות אשת איש, אבל מצאה סיפוק רגעי בעבודה ברגע שנתנו לה יותר אחריות במחלקת הטלוויזיה; היא נהנית להיות זו שצריכים אותה במשרד, אבל רוצה גם לפנק את הבעל בארוחת ערב בבית; היא מנסה להיות עקרת הבית הקורקטית, אבל מצד שני, ראיתם פעם מישהי שמצליחה להפוך אקורדיון לכלי הנגינה הסקסי בעולם כמוה?

העניין הוא, שתקופת המעבר שלי, ושל הבלוג הזה, מעולם האבטלה לעולם התעסוקה, עוברת בדיוק היכן שג'ואן יושבת. באמצע הסקאלה. מצד אחד היה כיף לעשות לביתי - לנקות, לבשל, לערוך סידורים מבלי לאבד שעות שינה יקרות. מצד שני, זה גם כיף לעבוד - ליצור, לחשוב, לנהל אינטראקציה מחוץ לבועתי המהוללת בכרם התימנים.

והשאלה העיקרית, זו שג'ואן לעת עתה לא מצאה תשובה לה (פרק 9, עונה 3), היא מדוע לעזאזל אי אפשר לקבל את הכל...

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת. 

תגובות

  1. כי באמת אי אפשר לקבל הכל.
    ואל תתחילי את ה"סמויה".
    אלא אם כן את מתכוונת לפרוש בעונה השלישית כמו שאני פרשתי. אחרי זה זה הופך להיות מציאותי מדי והמציאות היא אכזרית מדי בשבילי, כניראה.
    כדאי לך ללכת על "פרינג'" בתור הסדרה הבאה שלך. אין בה קשר למציאות וזה מה שהכי ממכר.

    השבמחק
  2. בדיוק התרשמתי מהכותרת שנתנו פה ואז ראיתי את הפוסט שלך:

    http://www.thesuperficial.com/christina-hendricks-breasts-were-at-some-thing-somewhere-08-2010?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+thesuperficial%2FSNxk+%28The+Superficial+-+Because+You%27re+Ugly%29

    השבמחק
  3. אלוני, דווקא מהכותרת? תראה איזה יופי של בובז..
    וספי... אצטרך לנסות בעצמי. אם אחטוף דיכאון אתחיל את פרינג'. ראיתי פרק אחד והתפוצצתי מצחוק :)

    השבמחק
  4. כן.
    http://www.youtube.com/watch?v=vkcJhb72oh0

    ולגבי השאר - לא חושבת שזה עניין נשי. דון מזמן הפך לקליאשה מהלכת, וכל מה שסובב אותו מעצבן וצפוי. לעומת זאת, הנשים מדהימות, מרגשות ומחיות. בעיקר ג'ואני. והפרק הרביעי בעונה הנוכחית היה אחד הדברים היפים והטובים שראיתי בחיים.

    השבמחק
  5. עוד 4 פרקים אני שם. אתמול סיימתי עונה 3 והתמוגגתי מאושר

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע