אני פולי גולטיירי

באיחור כל כך לא אופנתי שהוא כבר נחשב לקאמבק רטרו (מה שאומר שהוא סופר-אופנתי) סיימתי את העונה השישית והאחרונה של הסופרנוס (הפסקה, מחיאות כפיים, קריאות בוז, הנהון של הסכמה, תהייה מוגזמת: מה?!?). כן. רק עכשיו. כן. הסופרנוס. אין מה לעשות שנים של עבודה מנעו ממני את העונג, וחצי שנה של אבטלה לא הספיקה. חוץ מזה, יודעים רבים מהי החולה הרעה של עורכי תרבות למיניהם - נדרש מהם לצרוך תרבות, אבל התפקיד גוזל מהם את הזמן לעשות כך בפועל...

בכל מקרה, ובהמשך לפוסטים הקודמים שלי על טוניג'וניור, והאחרון שבהם, ויטו, החלטתי להזדהות דווקא עם הדמות השנואה עלי ביותר בסדרה וגם זאת ש - אם גם אתם עדיין לא צפיתם, אז מגה-ספויילר מתקרב לכיוונכם - שרדה את מלחמת החיסולים המדממת בסוף העונה (כי זה הכי סימבולי ויפהפה ואנטי-אמריקאי שדווקא הוא ישרוד). 

בפרק החותם את הסדרה, לאחר שבלית ברירה נאלץ למצוא מחליף להנהלה הבכירה שחוסלה (להתראות בובי, היה שלום סיל, אפילו לא הספקתי להתאבל), פונה טוני אל פולי גולטיירי ומציע לו את התפקיד של בובי (שחוסל על ידי המשפחה בברוקלין), שהיה קודם של ג'יג'י (שמת בשירותים) וקודם לכן של ראלפי (שטוני הרג במו ידיו בהתקף זעם אחרי מות סוסתו האהובה פאיי או מיי). פולי מביע חשש מקללת המוות הרובצת על מי שמפקד על החבורה הזאת, וכללי המשחק החדשים שנוצרו כתוצאה מגל החיסולים לא עוזרים להשקטת הפחדים של פולי. קידום במאפיה, משמעותו סימון מטרה על הגב.

כמה שאני שונאת אותו... 

להפוך לבוס או מפקד במאפיה, זה קצת כמו לקבל קידום בחיים. גם אז מסומנת לך מטרה על הגב. חשבון הבנק בוודאי שלא מתלונן, אבל ההקרבה, השעות ובעיקר מה שזה עולה לך בבריאות (או בחיים) הופכים כל תפקיד כזה לנחשק פחות. שלא לדבר על זוטרים ממך שחומדים את תפקידך ומפלסים דרכם לצמרת, לא תמיד באמצעים כשרים או נעימים.

דווקא לא הכסף הוא מה שמניע את פולי להשיב בחיוב להצעה, אלא האגו. ברגע שטוני מעלה את החלופה למנות את פטסי לתפקיד, פולי מזדקף בקנאה ומסכים על המקום. אגו זו גם סיבה טובה להתקדם בחיים. ובכלל, להיות הבוס של עצמך, או בוס של משפחה במקרה הזה, נראה כמו שיא הגשמת השאיפות הקרייריסטיות של כל אדם הנושא עמו שאיפות בסגנון. הבעיה היא שלנצח, עם החבילה הזאת יגיע מטען כבד מסוג אחר (אלא אם כן עשיתם אקזיט, ואז ברכותיי).

במהלך כל ימי האבטלה שלי ריחפה מעל ראשי המחשבה להפוך לבוס של עצמי. לפתוח עסק, לתת שירותי פרילאנס, לעבוד מהבית ולקבוע לעצמי את הלו"ז. המחשבה מפתה, אבל על הנייר היא יותר קלה מבמציאות. בפועל, מדובר בשעות עבודה לחוצות יותר, ודאגות רבות יותר על הראש.

ביום מן הימים, אולי כשאהיה בגיל של פולי ובשאיפה שקודם, אני מאמינה שלא תהיה לי ברירה. לא כי זהו המוצא האחרון, אלא כי ביום מן הימים הרצון שלי יגבר על כל חשש והתזמון יהיה נכון. כמו פולי, גם אצלי יקום האגו וידרוש לא לקבל הוראות מאף אחד (אולי רק מטוני...) ובעיקר, לעשות הכל בדרכי שלי. ואם כבר להתפשר, אז עם עצמי.

חודש וקצת של עבודה, עוררו בי תהיות. האם הייתי צריכה לנצל את האבטלה כדי לעשות סוף סוף את הצעד? חודש וקצת של עבודה גרמו לי גם להבין שעוד לא. אני עוד מתרגלת שוב לתרבות העבודה, חוזרת למשחק מחדש, נזכרת בטוב וברע של חיי המשרד...

אולי אחרי האבטלה הבאה :)

את סצנת הקידום לא מצאתי ביוטיוב, אבל סצנת החתול שמביט על תמונתו של כריסי המנוח היא פרייסלס:


כמו גם סצנת בית החולים:




נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה