דילוג לתוכן הראשי

ימי מחלה #3

כל כולי ציפיתי לביקורו של טכנאי המזגנים. הימים האחרונים בבית היו קשים מנשוא. בשעות הבוקר השמש שורפת את חלון חדר השינה שלי ובשעות הצהריים את החלון בסלון. במהלך השעות הללו, הגג נטול הבידוד אוגר את החום ומשחרר אותו מאיזור הארבע ואילך בהתמדה. הבריזה מן הים היתה יכולה להיות נהדרת אם היא לא היתה בטמפרטורה של 30 מעלות, אה.. וגם אם הבניין שבנו ממול לא היה חוסם אותה... מה שבסופו של דבר אומר שלמעט 4 שעות בלילה, הבית שלי עולה בלהבות.
כשאני סובלת מחום גבוה, זה עוד מילא, אבל בכל כמה שעות, כשכדורי הפלא שלי מורידים את החום, אני הופכת לעיסה מימית ומיואשת.

אל הביקור של איש המזגנים לא יכולתי להתכונן טוב יותר. הכנסתי בקבוק משקה קל לפריזר, הזזתי את הספה שיהיה לו נוח לעבוד והמתנתי... בדריכות. בשקיקה. והנה הגיע לו איש המזגנים וסיפר לי שהמוח של המזגן שרוף, ושלהחליפו יעלה כמעט כמו מזגן חדש... אמר, והלך כשבא...

לזכותו יאמר שבדק היטב

נטולת מזגן אני נאלצת להעביר בעומס חום גם את הימים הבאים וכל שנותר לי בינתיים הוא לתהות איזה מוח שרוף יותר - של המזגן, או שלי?

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה בוערת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע