אז הסיבה שהבוקר אין את דו״ח העדכונים הרגיל כמו בכל בוקר, היא שהפעם, לראשונה מזה שנים, קמתי מאוחר לעבודה. זה לא קורה לי בדרך כלל.. גם אם השעון המעורר לא מצלצל (כפי שקרה הבוקר אחרי שהאייפון שלי שבק חיים באופן זמני) השעון הביולוגי ורעש הבנייה מחוץ לחלוני, מוודאים שלא אקום אחרי שמונה בבוקר ביום חול.
זו תחושה מאוד מבלבלת לא לקום בזמן. מצד אחד, הרווחתי שעות שינה שהגוף שלי בהחלט זקוק להן, כך מתברר. אבל מצד שני, עזבתי את הבית בהיסטריה קלה, ללא מקלחת ראוייה (אני חייבת לשבת ולבהות בחלל אחרי מקלחת לפחות 10 דקות) וללא כוס קפה הכרחית. יותר מזה, אפילו שהספקתי להתארגן תוך 20 דקות, כשיצאתי אל האוטו, גיליתי שהוא חסום על ידי משאית. משהצלחתי להיחלץ, נתקעתי אחרי משאית זבל, ומאוחר יותר אחרי ארבעה אוטובוסים ושלוש מוניות שירות שחסמו את אלנבי בנסיעה איטית ומייגעת.
בדרך כלל, כשבוקר מתחיל ככה, הוא מסמן את מעיכותו של היום כולו, ככה שאני ממש אתפלא אם משהו טוב יקרה לי היום.. מה גם שכדי להוסיף על תחושת התסכול, נוספה לי תחושת החמצה מיותרת. כשהגעתי לעבודה באיחור של 3 דקות בלבד (עם שיער פרוע ומבט מזוגג) גיליתי שאין לי אינטרנט ולמעשה אני צריכה לחכות לביאת המשיח, מלך האינטרנט לעולם ועד... מחשבתי האחרונה לפני שהחלטתי לפרוק את עולי בבלוג זה, היתה: סססעמק. יכולתי לקום גם בעשר וכלום לא היה קורה. לעזאזל! יכולתי לקום גם באחת עשרה, לו רק הייתי מובטלת.
לפעמים אני חושבת שתקופת האבטלה שלי היתה כמו היי של הרואין בשביל אדם עם נטייה התמכרותית.. ברגע שהוא טועם ממנו, העולם לא נראה אותו הדבר. ומכאן, שגמילה למובטלים לשעבר היא קונספט הכרחי. יותר מזה, ביטוח לאומי צריך לשלם להם שיקום או משהו. או פסיכולוג, או לפחות מסאז'. כי אבטלה היא אולי היי של הרואין, אבל הרואין הוא לא המציאות.
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת
זו תחושה מאוד מבלבלת לא לקום בזמן. מצד אחד, הרווחתי שעות שינה שהגוף שלי בהחלט זקוק להן, כך מתברר. אבל מצד שני, עזבתי את הבית בהיסטריה קלה, ללא מקלחת ראוייה (אני חייבת לשבת ולבהות בחלל אחרי מקלחת לפחות 10 דקות) וללא כוס קפה הכרחית. יותר מזה, אפילו שהספקתי להתארגן תוך 20 דקות, כשיצאתי אל האוטו, גיליתי שהוא חסום על ידי משאית. משהצלחתי להיחלץ, נתקעתי אחרי משאית זבל, ומאוחר יותר אחרי ארבעה אוטובוסים ושלוש מוניות שירות שחסמו את אלנבי בנסיעה איטית ומייגעת.
בדרך כלל, כשבוקר מתחיל ככה, הוא מסמן את מעיכותו של היום כולו, ככה שאני ממש אתפלא אם משהו טוב יקרה לי היום.. מה גם שכדי להוסיף על תחושת התסכול, נוספה לי תחושת החמצה מיותרת. כשהגעתי לעבודה באיחור של 3 דקות בלבד (עם שיער פרוע ומבט מזוגג) גיליתי שאין לי אינטרנט ולמעשה אני צריכה לחכות לביאת המשיח, מלך האינטרנט לעולם ועד... מחשבתי האחרונה לפני שהחלטתי לפרוק את עולי בבלוג זה, היתה: סססעמק. יכולתי לקום גם בעשר וכלום לא היה קורה. לעזאזל! יכולתי לקום גם באחת עשרה, לו רק הייתי מובטלת.
לפעמים אני חושבת שתקופת האבטלה שלי היתה כמו היי של הרואין בשביל אדם עם נטייה התמכרותית.. ברגע שהוא טועם ממנו, העולם לא נראה אותו הדבר. ומכאן, שגמילה למובטלים לשעבר היא קונספט הכרחי. יותר מזה, ביטוח לאומי צריך לשלם להם שיקום או משהו. או פסיכולוג, או לפחות מסאז'. כי אבטלה היא אולי היי של הרואין, אבל הרואין הוא לא המציאות.
חזר לי האינטרנט ובזכותו קיטרתי לכם כאן
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת
מה אני אגיד לך.
השבמחקאחרי שנה וחצי של עבודה מהבית, עכשיו אני הולכת למשרד כמעט כל יום.
זה מרגיש כמו מוות איטי.
בכל מקרה, בכל פעם שיוצא לי להגיע מאורח אני לוקחת את הזמן ועושה הכל לאט, כי אם אני כבר מאחרת, אז לפחות שישאר לי עוד פחות זמן להיות במשרד :)
מקווה שלא יהיה יום מעוך.
אני לא יכולה לדמיין איך את מרגישה עכשיו אחרי החזרה מהחופשה! האמת שהיום מתאזן אט אט אבל המוות איטי בהחלט. מה גם שבכל עבודה זמן המוות מתקצר. פעם לקח לי חצי שנה למות לאט. אני רק 3 חודשים פה!
השבמחק