איזה יום היום? (או: איך נהייתי עסוקה ולקיתי באלצהיימר)

אתמול שכחתי לעדכן את הבלוג. בפעם האחרונה שזה קרה, נדמה לי שהייתי עם 40 חום זועקת על הריצפה מכאבים אחרי שסגרתי מגרה על האצבע והיא הפכה לסגולה (האצבע). אבל הפעם, אין לי תירוץ מתקבל לשאלה מדוע שכחתי לספר לכולכם מתי קמתי בבוקר, או מה עבר לי בראש וזה סימן לדבר אחד בלבד: שרידי האבטלה המעטים שנותרו בי התאדו ביחד עם זכרונות העבר ופינו את עצמם ממוחי (ביחד עם פעולות מוטוריות פשוטות שנדמה ששכחתי כיצד מבצעים) לטובת ראייה שאפתנית קדימה אל העתיד.

אין ספק שהפסקה מבורכת מעולם התוכן האינטרנטי, המהיר, העדכני, האקטואלי וגובה המחיר משעות הפנאי עשתה לי טוב (אמרה זו שבאבטלתה עשתה לעצמה בלוג). אבל גם דודו בוסי הבין בסופו של דבר שהוא נועד להיות אלכוהוליסט. הפסקה בהתמכרות, טובה עד כמה שהיתה (ועוד תהיה עוד אחת ביום מן הימים בתקווה) היא לא באמת משהו שאני יכולה לחיות איתו לאורך זמן. או כמו שהגדירה זאת אחת מקוראות הבלוג הנאמנות (שאוט אאוט לדנה בלום), אבטלה היא הכי כיפית כשהיא זמנית. וזמנה - לעת עתה - חלף רשמית. אזכור אותך לנצח אבטלה יקרה, אבל כרגע אני חייבת לעוף לעבודה.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת



ולהמחשה בלבד: המשרד החדש שלי. עדיין גברי (כי אני הנערה היחידה בפליקס) אבל בוא יבוא מגע אשה



תגובות

  1. זה נשמע לי קצת עצוב לוותר על חלום הבטלה למען עתיד טוב יותר.
    אבל זה בטח גם מגניב.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה