רשומות

מציג פוסטים מתאריך ינואר, 2011

כמעט Free 99

תמונה
אם כבר אנחנו בענייני חינם ולדפוק את המערכת וכאלה, אז הזדמנות אחרונה לרכוש עותקים של דיסקים אהובים והפעם גם תקליטים, אצל נ. רביד בנחמני 12, במחיר זול יותר מבחנות. תבואו בשביל הכיף, תישארו בשביל המציאות ותלכו, כי זה לא מנומס להתנחל...

הפרטים כאן

Free 99 - שאריות SNL

תמונה
אני אוהבת את אנדי סמברג, את ג'סי אייזנברג ואת פייסבוק. משמע אני בסופו של דבר אוהבת גם את מארק צוקרברג. אני גם אוהבת את SNL (לפעמים) ואת ניקי מינאז' והכי אני אוהבת איזה דיג'יטל שורט מוצלח מבית היוצר של הלונלי איילנדס (בקרוב עם אלבום חדש). אז מהדורת החינם הפעם גדושה באהבה. צפו בקטע הפתיחה של SNL עם הופעת אורח מביכה בצורה מצחיקה, ומיד אחר כך ניקי מינאז' נותנת עבודה בדיג'יטל שורט חדש!



מתה עליה... מכאן

הפוסט הבא הוא לא מיסיונרי

תמונה
כחלק מהקבלה הזאת של השגרה אליה נקלעתי, אני מפתחת לאחרונה שיגעונות חולפים. חלקם נדבקים ונשארים איתי - כמו השיגעון הזה להתחיל להתאמן, שאשכרה מצליח לי הודות לקונסולת ה-Wii החביבה שלי - וחלקם חולפים כמו טרנדינג טופיק משעשע בטוויטר.

האחרון שבשיגעונותיי הוא הניסיון להתנזר מבשר לתקופה של שבוע או שבועיים לפחות. הבעיה היא שכבר שבועיים שאני מנסה להתחיל את השבוע הזה אבל משכנעת את עצמי באין ספור דרכים שעדיף לחכות לתחילת שבוע לשם העיגול. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת בעלי חיים, בבית שלי ולעתים גם בצלחת. אני חיה עם הדואליות הזו בשלום מאז שאני קטנה (אצלנו בבית ארוחה היא לא ארוחה אם אין בה מנת בשר). אבל באחד הלילות נתקלתי בפרק של אופרה ווינפרי על צמחונים ומוחי נשטף.
אלו לא הפרות שאמנע את שחיטתן שמטרידות אותי (למרות ש..היי, כל המציל פרה אחת או משהו, לא?), אלו הם התסמינים הבריאותיים שחווה כל מי שמצהיר על גמילה מבשר לפרק זמן כלשהו שהייתי שמחה לחוות על עורי. עירנות, עור שופע ובריא, חיוניות, אורח חיים קליל יותר וכל מה שבגילי המופלג והצעיר בו זמנית, אני די אמורה לחוות. 
אז החל מהשבוע הבא, אחלוק עמכם את החוויה …

Free 99 - רגע של אמנות

תמונה
גם אמנות ברשת באה בחינם, וזה הופך את התסכול הזה שעולה מהרגעים האלה בהם אתה ממש לא מבין יצירה, לפחות נורא. הבוקר נזכרתי בקליפ ההוא של A-ha, שקרע לי את הלב כילדה. הרי למה בגלל שהוא מצויר והיא אמיתית הם לא יכולים להיות ביחד?! בטח ובטח אחרי שכולנו ראינו שאפשר לחיות בדו-קיום ב"מי רצח את רוג'ר ראביט?". אז מהדורת החינם האמנותית משהו שלי להיום, היא סדרה של תמונות שונות מאת אמנים וצלמים שונים, שמשלבים יחד מציאות ודמיון. כי הכי כיף אם אני וקרטמן היינו יכולים לדבר בחיים האמיתיים. הייתי נותנת לו את המכות בטוסיק שאמא שלו אף פעם לא נתנה לו.

מכאן

מכאן
מכאן

מכאן
כאן


לכל הומלס יש כישרון חבוי

אחרי שסרטון קול הזהב של טד וויליאמס יצא לרשת, אמרתי כל מה שהיה לי לומר בעניין כאן. אבל עכשיו יצא הוידאו שמעביר בתמונות את מה שרציתי לומר, והוא בכיכובו של דיוויד פאוסטינו, הלא הוא באד באנדי, שזה עוד פלוס מבחינתי. צפו ותצקצקו, כי מה עוד נותר לנו לעשות בחיים חוץ מלצקצק (לצעוד... אבל את זה עשינו אתמול, אז קצת מנוחה).


Free 99

תמונה
כולנו צריכים להגיד תודה לכוחות השוק האמריקאי הנפלא, שגם אם הוא קפיטליסטי ודורסני, הוא מספק חומר טוב לצופי הטלוויזיה! אולפני וורנר רצו להשיק תכנית חדשה, אז הם העניקו לקונאן אובריאן מתנה שווה במיוחד - דמות של גיבור על מצויר משלו - אבל באנימציה! רוצה כזה ליום ההולדת!



מפה

משעמם

תמונה
לפעמים, לא קשור למהן התכניות שלי, או למה שקורה בכלל מסביבי, פשוט משעמם לי. הכל נשמע לי אותו דבר, שום הצעה לא נשמעת לי מפתה ובעיקרון... בפשטות... משעמם.

כשזה קורה, קורים לי 3 דברים: ראשית, יש לי גחמות למאכלים מאוד מאוד ספציפיים דוגמת ביסלי בצל, בייגלה עם גבינת שמנת ועירית ודלי של האגן דאז קרם גבינה ותות. בין גחמה אקראית לאחרת, אני נוטה להבליח בהתקפי טורט שכוללים צעקות "משעמם לי" אקראיות במשרד (בלי משים למי שומע אותן ומתי), ולבסוף, אני נוטה לחבר שירים לא קליטים סביב המילה שעמום....

למשל, על בסיס מנגינת לה קוקרצ'ה: "משעמם לי, משעמם לי, משע- משע- מם!" או למנגינות משעממות אחרות כמו זו של מירי מסיקה ושירה מאמי: "מאמי!!! משע-עמם ליייייהייי", או "זקוק לך" של קובי פרץ: "משע-מם לי! איתך נורא נורא משע-מם לי!! משהו בך מוציא בי שעמום!!!".

שעמום (אילוסטרציה)
זהו.
משעמם.
ממש.
בא לי מקרוני גבינה.

על התמכרויות או: למה לעבוד באינטרנט זה מסוכן

הנה זה קרה. הלילה. בלי שום סיבה, בלי שום הצדקה, נכנסתי ל-Flix.co.il (כן! היכנסו גם אתם ילדים) ועשיתי ריפרש לדף הבית. בעוד זה דווקא עניין שבשגרה, מה שקרה אחרי כבר לא לעניין לחצות הליל. תיקון תמונת סרטון פה, תיקון תמונת סרטון שם, והנה חלפו להן דקות ארוכות של תיקוני קוסמטיקה שהם כמו כוסות רוח להיידי מונטאג.

אני עוד צעירה, ויש לי עוד מספיק דברים להתמכר אליהם ולהיגמל מהם (אל תגידו לי שיש גרסה חדשה לאנגרי בירדז!) אבל מעבודה, כנראה, לא אצליח להיגמל לעולם. לא כל עוד העבודה שלי חיה במרחב האינטרנטי... היי, לקח לי רק כמעט שנה מאז האבטלה להודות בכך...

מהצד השני, על מי אני עובדת?! ביום ראשון ניגשתי אל פקידת הבנק ברמת גן, כדי לקבל כרטיס אשראי חדש (לאחר שהקודם נפל קורבן לגניבת זהות - היזהרו מהכספומט באלנבי ליד רולדין), וכששאלתי את הפקידה לשלומה היא ענתה לי במילים העצובות האלה: "משעמם לי. 30 שנה אני פה. אני רוצה הביתה".

באינטרנט אין 30 שנה. אתנחם בזה..

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

free 99

תמונה
תמיד ידעתי שגווינית' פאלטרו מגניבה, וכל השנים האלה שהיא שיחקה את עצמה אריסטוקרטית סנובית עם פרצוף חמוץ, זה היה רק בשביל שלעת בגרותה ההוליוודית, היא תהפוך עצמה זמינה לאיזה סרט של וויל פארל בקרוב (אמן). האירוח האחרון שלה אתמול בתכנית של ג'ימי פאלון (אחרי פרק מוצלח ב-Glee, הלא מוצלחת יותר), הוא ההוכחה שלי להיום והחינם שלכם לפעם זו.




וגם פצצה..

בוקר גשם

תמונה
הבוקר שלי ללא מילים ובאמצעות תמונות מקוריות יותר או לא מקוריות בכלל.







free 99 - גרסת הכדורסל

תמונה
לאחרונה הופתעו רבים מחבריי באשר לחיבתי היתרה את כל מה שהוא NBA. כן... אני נערה, אבל החולשה שלי לכל מה שהוא אמריקה או אפרו-אמריקה לא אמורה להפתיע. ולכן, למי שלא אוחז בידו בקישור הזה לצפייה בכדורסל (ובשאר תכנים) בסטרימינג לייב, הנה הוא כאן. אבל הכדורסל במקרה זה הוא רק תירוץ לסגווי לנושא אחר אבל דומה - ג'יי זי.

איזה חיוך...
כחלק מכיתת אמן חדשה ברשת OWN של אופרה ווינפרי (שהושקה בקול תרועה), מתארח ג'יי זי לפרק מלא השראה. עם פתיחת הפרק, נשאל ג'יי זי לשאלת המצוינות. הוא משווה אותה, באופן נדוש למדי, לסיפורו של ביל ראסל, כדורסלן עבר מהבוסטון סלטיקס שלקח חלק בזכייה ב-11 אליפויות רצופות עם הקבוצה. אבל מה לעשות שנדוש עובד על הלב ואני גוש של קיטש שמחכה להתפרץ... מבחינתי הסיפור הזה הוא עוד סיבה לאהוב גם את ג'יי זי וגם את ה-NBA (אפילו שאני מעודדת את הניקס/היט השנה) ובכלל, הסדרה הזו, עם כל התבניתיות האופרה ווינפרית שבה שקשה לי לסבול, נשמעת מעניינת למדי. לפחות כל עוד מדובר בג'יי זי...

בכל אופן, הנה 2 מתוך 3 חלקים של הסדרה של אופרה (כי אני באמת לא מצליחה למצוא את השלישי):




ואם כבר השמט…

טוב, בסדר, קמתי!

אז כבר כמה שבועות שאני חושבת לעצמי אם להמשיך לעדכן את הבלוג או לסגור את שעריו. הרי הוא נולד מתוך צורך להמשיך ולכתוב גם כשהאבטלה חייכה אליי ועודף הזמן ייבש את השכל, וכעת, כשאני נערה עובדת שוב, אבודה תמיד אבל עסוקה נורא, נראה היה לי שנגמרו לי המחשבות האלה, שעולות כשיש זמן. אם זה לא מספיק, רצף של אירועים לא נעימים תקפו אותי בזמן האחרון. על רובם פירטתי תחת כל רשת חברתית רעננה (חלון שנפל עליי, שולחן שנתקע לי במצח, כרטיס אשראי שנפל קורבן להונאה וכו'), אבל האמת היא, שלפני חודש בערך נשבר לי קצת הלב. קצת. ואיתו גם קצת האגו. הרבה. שבירה לא מתוכננת כזאת שהוציאה אותי מהמסלול ושלחה אותי לרחם על עצמי מעט על הספה.

למרות שתיעדתי את חיי בבלוג, אף פעם לא גלשתי לתיאור חיי האישיים עד לעומק שכזה, ומאותו הרגע הרגשתי מטופשת לעדכן כאן בשעת היקיצה שלי או בתכנוניי להיום (לרחם על עצמי על הספה). אבל בזכות בעיטה וירטואלית מבורכת בישבן שנתן לי איציק, שותפי לצפייה אונליין במשחקי NBA ו-Fellow Twitterer, החלטתי לשוב ולעדכן את הבלוג. איך שהתחלתי לכתוב, היה קל ממש להיזכר למה התחלתי מלכתחילה. כדי שלא יתייבש השכל ויי…