דמי אבטלה

את החומר האנושי בלשכת האבטלה ניתן לחלק בהרבה צורות, אבל דרך אחת לעשות את זה היא להפריד בין האבודים (אני ביניהם כמובן) לבין אלו שבנו להם שם בית.

את האבודים ניתן לזהות על פי המבט המתוסכל בעיניים הזועק להכוונה, ועל פי נימוסין מיותרים שבאים לידי ביטוי בשאלות כמו: "מי אחרון בתור?" או "קיבלתי פתק מוזר, לאן צריך ללכת?" או "מה, הייתי צריכה להביא את הפנקס שנתת לי גם היום?".

את האנשים שבנו להם בית בלשכת האבטלה, אפשר לזהות ראשית על פי הטריינינג. הם כבר מזמן איבדו כל רצון להראות ייצוגיים ואימצו לעצמם מנהגי בית כמו היי פייב לפקיד, הידחפות בתור, ואף ניהול התור באופן אקטיבי, כולל מחיקת שמות מהרשימה וחלוקת הוראות פומבית וקולנית. את אנשי הבית ניתן לזהות על פי משפטים כמו: "מה לא מקבל, אני אחליט אם הוא יקבל אותי או לא", "חמודה, תירשמי, שבי בנוח, תשתי כוס מים" ו"את חדשה פה, אה?".

לכאן או לכאן, לחברי שתי הקבוצות הללו יש מטרה זהה בסופו של יום - לחזור הביתה מובטלים.

אחדות לאומית.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

המאגר הביומטרי כבר כאן



אבל אני חייבת לעשות בעיות...

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה