דלג לתוכן הראשי

אני ג'ואן האריס

טוב, הלוואי. זאת אומרת, אני לא ממש מתיימרת להיות שופעת כמוה (מה גם שנתוני הטבעיים לא מאפשרים לי), ואני גם לא ממש ג'ינג'ית חצופה (אולי קצת חצופה) ומאופקת לפרקים (ממש לא מאופקת, אפילו לא לפרקים), אבל בכל מה שנוגע למשמעות הדמות של מיסז האריס, אני לגמרי טים ג'ואן.

אם אתה אוהב את זה, שים על זה טבעת. וגם תהיה רופא.

את מרתון הסופרנוס שלי החליף מרתון מאד מן במאמץ להשלים במהרה את כל פרקי העונות הקודמות. באופן מעניין למדי, תמת העבודה מאפיינת את שתי הסדרות בעקיפין ושלא בעקיפין. המשרד במקרה של הסופרנוס הוא עוד יום במאפיה וההתלבטויות של טוני כבוס הם כאלו של כל מנהל, ובמקרה של מאד מן, מדובר במשרד של ממש והיות והעבודה החדשה שלי היא מעין גרסה מודרנית ודיגיטלית של סטרלינג קופר, אז העניין שאני מגלה בסדרה רק גובר (מעניין מה יהיה התירוץ שלי כשאתחיל את "הסמויה").

אבל מאד מן, למרות שמתרחשת ברובה במשרד פרסום, ממש לא סובבת רק סביב עולם העבודה, ולמרות הטייטל הגברי, אני נוטה לחשוב שדווקא הדמויות הנשיות בסדרה עושות אותה למה שהיא (וכן אולי זה קשור לזה שאני אשה).

ג'ואן האריס (לשעבר הולווי) מתמקמת לה בחינניות באמצע סקאלת: "האשה בעולם המודרני, לאן?". היא לא בטי דרייפר, רעייה מושלמת ועקרת בית למופת (גם אם מעט פסיכוטית),והיא לא פגי אולסן, קרייריסטית מלאת אמביציה (ספויילר די משמעותי מגיע, אז אם לא ראיתם אל תמשיכו לקרוא) שהיתה מוכנה לוותר על התינוק שבטעות ילדה רק כדי להתקדם בעבודה.

ג'ואן טועמת משני העולמות הללו, אבל למעשה לא זוכה לאכול את הארוחה השלמה בשום מקום. היא היתה רוצה להפסיק לעבוד ולהיות אשת איש, אבל מצאה סיפוק רגעי בעבודה ברגע שנתנו לה יותר אחריות במחלקת הטלוויזיה; היא נהנית להיות זו שצריכים אותה במשרד, אבל רוצה גם לפנק את הבעל בארוחת ערב בבית; היא מנסה להיות עקרת הבית הקורקטית, אבל מצד שני, ראיתם פעם מישהי שמצליחה להפוך אקורדיון לכלי הנגינה הסקסי בעולם כמוה?

העניין הוא, שתקופת המעבר שלי, ושל הבלוג הזה, מעולם האבטלה לעולם התעסוקה, עוברת בדיוק היכן שג'ואן יושבת. באמצע הסקאלה. מצד אחד היה כיף לעשות לביתי - לנקות, לבשל, לערוך סידורים מבלי לאבד שעות שינה יקרות. מצד שני, זה גם כיף לעבוד - ליצור, לחשוב, לנהל אינטראקציה מחוץ לבועתי המהוללת בכרם התימנים.

והשאלה העיקרית, זו שג'ואן לעת עתה לא מצאה תשובה לה (פרק 9, עונה 3), היא מדוע לעזאזל אי אפשר לקבל את הכל...

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת. 

תגובות

  1. כי באמת אי אפשר לקבל הכל.
    ואל תתחילי את ה"סמויה".
    אלא אם כן את מתכוונת לפרוש בעונה השלישית כמו שאני פרשתי. אחרי זה זה הופך להיות מציאותי מדי והמציאות היא אכזרית מדי בשבילי, כניראה.
    כדאי לך ללכת על "פרינג'" בתור הסדרה הבאה שלך. אין בה קשר למציאות וזה מה שהכי ממכר.

    השבמחק
  2. בדיוק התרשמתי מהכותרת שנתנו פה ואז ראיתי את הפוסט שלך:

    http://www.thesuperficial.com/christina-hendricks-breasts-were-at-some-thing-somewhere-08-2010?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+thesuperficial%2FSNxk+%28The+Superficial+-+Because+You%27re+Ugly%29

    השבמחק
  3. אלוני, דווקא מהכותרת? תראה איזה יופי של בובז..
    וספי... אצטרך לנסות בעצמי. אם אחטוף דיכאון אתחיל את פרינג'. ראיתי פרק אחד והתפוצצתי מצחוק :)

    השבמחק
  4. כן.
    http://www.youtube.com/watch?v=vkcJhb72oh0

    ולגבי השאר - לא חושבת שזה עניין נשי. דון מזמן הפך לקליאשה מהלכת, וכל מה שסובב אותו מעצבן וצפוי. לעומת זאת, הנשים מדהימות, מרגשות ומחיות. בעיקר ג'ואני. והפרק הרביעי בעונה הנוכחית היה אחד הדברים היפים והטובים שראיתי בחיים.

    השבמחק
  5. עוד 4 פרקים אני שם. אתמול סיימתי עונה 3 והתמוגגתי מאושר

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…