על העיוורון (חרא ספר)

כבר 5 שנים שאני גרה באותה השכונה ורק השבוע ישבתי באחד מהברים השכונתיים. 5 שנים בשכנות לחומוסיה האהובה עליי (שאשכרה עברתי לדירה הנוכחית בשביל לגור קרוב אליה), ורק היום הציעו לי קינוח מלבי מפנק. רק לאחרונה הסתכלתי על שמות הרחובות בשכונה (אני יודעת איפה זה רבי מאיר עכשיו, וזה קרוב משחשבתי), רק השבוע צעדתי לשוק דרך סמטה אחרת, רק היום הרמתי את העיניים למעלה מספיק, כדי לראות כמה גבוה התרומם הבניין שבונים לידי, ורחוק מספיק כדי לראות שלידו בונים בניין נוסף.

ככה זה כשאתה מובטל. אתה לא רק מגלה את עצמך מחדש, אתה מגלה גם את השכונה מחדש. עבודה היא הכרחית, אבל היא מטשטשת. היא כמו לעצור להריח את הפרחים, אבל לדרוך בטעות על החרא. אלא שאז אתה לא מפסיק לחפש את החרא על הריצפה ומפספס את הפרחים שבדרך.

הנה מקבץ של פרחים שנתקלתי בהם מאז שאני מובטלת:

קשת בלי ענן מעל מוזיאון תל אביב


זה כפתור ה"I like this" שלמטה שעושה את זה


הדרך הטובה לשווק נעליים - תת מקלע


ים!


Man-Fish


אחרי פספוסים מספר במועדי המכירה, סופסוף הצלחתי להשיג כרטיס!


וקלאסה של אוטו שחונה לי ליד הבית



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה