לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה

לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות

שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים שממשיכים קדימה, גם נערה אובדת מתקדמת עם הזמן. זה הפוסט האחרון שלי כאן. אבל את המטאמורפוזה של חיי הבוגרים אני ממשיכה במקום הבא: טאמבלר. כי קצרות לי המילים וארוכות לי התמונות ואת הזמן שלי לעצמי אני לוקחת במנות קטנות של שפיות דיגיטלית. קחו גם אתם.

למי שעקב וקרא ופרגן, תודה! מי שרוצה להמשיך ולעשות את זה, מוזמן לכאן, הטמבלר החדש שלי שמוצא את השראתו מהמילים הנפלאות של בילי הולידיי בשיר הזה:

והכי חשוב,
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת.