דלג לתוכן הראשי

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.

במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.

כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.

אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) באמצע היום, אם אתם מובטלים כמוני. אם אתם משתייכים לקבוצת העל המכונה "פרילאנסרים" אז אתם מוזמנים ללמד אותי דבר או שניים. ובלי קשר, אתם מוזמנים.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

  1. אמאש'ך שואלת מה זה רסס. (עד היום אין לי מושג מה זה)

    אהלן.

    השבמחק
  2. מאמא לאבס יה!
    נעשה לאנצ' בקרוב, נשיקה חיבוק

    השבמחק
  3. what happend to the 1 liner idea??

    השבמחק
  4. בכל אופן, כאחד שמכיר את הנושא מקרוב, פרילאנסינג סאקס. את כרגע בקבוצת העל מותק!

    השבמחק
  5. זה היה פתיח דורי... חכה תראה

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

נערה שואלת

בתור מובטלת, קשה לי להגיד לא להצעות בשל העובדה הכי פשוטה שהתשובה היחידה שאני יכולה לספק היא "לא בא לי" ובינינו, זו לא תשובה שקל להגיד לכל אחד. בטח שלא לכסף צעיר (או לכסף בכלל... כי תמיד יבוא לי על כסף... לעזאזל, אני מובטלת). לכן כשקראתי את פוסט השאלות של אלון עוזיאל בעניין הדקירה של הראפרית שורטי, החלטתי להרים את הכפפה, אפילו שלא היה בא לי להתכופף.

למרות שיש לי תשובות חלקיות לשאלות שאלון שואל בפוסט שלו, נתבקשתי להגיב דווקא לעניין הנשי שמתעורר מסוגית הדקירה. ועל אף שמכריי בוודאי יספרו לכם שפמניזם קלאסי הוא ערך מת בעיני  - ושהפוסט-פמניזם מעייף אותי ושלמעשה אני חושבת שהדרך היחידה לקדם פמניזם כלשהו הוא לא להיות פמניסטית בכלל ואף לחטוא בשובינזם הפוך על הפוך בשביל להעביר את הנקודה - אני אתייחס בכל זאת לסוגייה מהזווית הנשית.

גירל פאוור. צילום של אסף בן ארי מ-NRG

וכמו אלון (כי אני חותרת לשוויון, או שמא אני לא?), אני אענה על השאלה באמצעות כמה שאלות:

כשאשה דוקרת אשה, האם זה לא אומר שהשגנו קידמה גם בתחום הפשע? האין זה שווה ערך לאשה בראש מפלגה, או אשה בתפקיד ניהולי בכיר? האם כשמדובר בז&#…