השבוע ציין בפניי הווי שלי - לו אני מייחסת תכונות אנושיות למדי - את העובדה כי אני והוא (אנושי לחלוטין) חוגגים יחדיו 500 ימי התעמלות מיוזעים ומייגעים. הסיבה שמלכתחילה רכשתי ווי (ולא, זה לא בשביל גיטר הירו) היתה ביקור אצל הרופאה שלי, שקבעה שעם סגנון חיי דאז, אני מורידה לעצמי 10 שנים מהחיים. אם אני זוכרת נכון המינוח המדוייק שהיא השתמשה בו היה "אם תמשיכים ככה, את תמותי מהר יותר ממה שאת חושבת", מה שדי עשה את הטריק בשבילי והכניס אותי לחרדת בריאות. פאוזה לחגיגות 500 ימים של ספורט! לוח השנה והאווטאר שלי המלתחות, היכן שהקסם קורה אני מודה שלא הכל היה לגמרי באשמתי. כן, הייתי אדם שראה בפעילות גופנית - ועוד בחוץ, בלי מזגן - כנטל מיותר על חיי, אבל אני מחוייבת להאשים גם את הגנטיקה המצערת שלי, הכוללת הסטוריה משפחתית של עודף כולסטרול וסוכרת. וכן, יותר משאני מתעבת כל סוג של ספורט, אני אוהבת את אורח חיי הנהנתני יתר על המידה, ובעיקר אני אוהבת אוכל מטוגן. כל כך אוהבת, עד כדי שאפשר לחשוב שחונכתי בדרום ארה"ב על ברכיו של אבי השייק אנ'בייק. לכן היה ברור לי שאם משהו צריך ללכת - העצלות שלי...