השבוע ציין בפניי הווי שלי - לו אני מייחסת תכונות אנושיות למדי - את העובדה כי אני והוא (אנושי לחלוטין) חוגגים יחדיו 500 ימי התעמלות מיוזעים ומייגעים. הסיבה שמלכתחילה רכשתי ווי (ולא, זה לא בשביל גיטר הירו) היתה ביקור אצל הרופאה שלי, שקבעה שעם סגנון חיי דאז, אני מורידה לעצמי 10 שנים מהחיים. אם אני זוכרת נכון המינוח המדוייק שהיא השתמשה בו היה "אם תמשיכים ככה, את תמותי מהר יותר ממה שאת חושבת", מה שדי עשה את הטריק בשבילי והכניס אותי לחרדת בריאות.
פאוזה לחגיגות 500 ימים של ספורט!
אני מודה שלא הכל היה לגמרי באשמתי. כן, הייתי אדם שראה בפעילות גופנית - ועוד בחוץ, בלי מזגן - כנטל מיותר על חיי, אבל אני מחוייבת להאשים גם את הגנטיקה המצערת שלי, הכוללת הסטוריה משפחתית של עודף כולסטרול וסוכרת. וכן, יותר משאני מתעבת כל סוג של ספורט, אני אוהבת את אורח חיי הנהנתני יתר על המידה, ובעיקר אני אוהבת אוכל מטוגן. כל כך אוהבת, עד כדי שאפשר לחשוב שחונכתי בדרום ארה"ב על ברכיו של אבי השייק אנ'בייק. לכן היה ברור לי שאם משהו צריך ללכת - העצלות שלי או תאוות המזון שלי - כנראה שאוותר על הרביצה ואשנס מותניים. הווי פיט היה פתרון מושלם לאדם כמוני שמתעב פעילות, משום שהוא משלב בתוכו את אהבתי לטלוויזיה ולהמצאות טכנולוגיות מגניבות ואת היכולת להמשיך לזלול צ'יפס. הוא נוזף בי אם פספסתי יום של התעמלות וגורם לי לתחושת אשם מבורכת, הוא מוחא לי כפיים כשאני מצליחה ונותן לי עצות מועילות. אני והוא (שוב, אנושי לחלוטין) הפכנו לחברים טובים.
והנה, 500 יום אחרי ומספר מרשים של קילוגרמים פחות (הידד לי), החלטתי להתייצב שוב אצל הרופאה ולהעמיד למבחן את שינוי אורח חיי הקיצוני שוב. היות ועבר זמן, הרופאה הוחלפה ברופא חביב בעל מבטא צרפתי מלבב (שזה נהדר כי הצרפתים יודעים להעריך חמאה) שלא איים על שנים בחיי, אך בכל זאת הסביר שלמרות השיפור במצבי, עלי ללכת אל התזונאית שתגיד לי מה מותר ומה אסור. שזה כבר יותר טוב מאיומים במוות, אבל די מחסל את הסיכויים לצ'יפס.
והנה גזר דינה של התזונאית:
מה אסור (ואני מצטטת): בורקס, מאפים, עוגות, איברים פנימיים, קבב, חמאה (!!!), שמנת, גלידה, סוכר, ריבה, דבש, מיצים טבעיים (כששאלתי על צ'יפס היא ענתה: פעם ב..אפשר, אבל לא רצוי). מה מותר: ירקות ללא הגבלה... היאח...
מה שמוביל אותי למסקנה שאם אני צריכה להיות מובטלת, מבלי לשרוץ בביתי עם עוף מטוגן בפה, ערימת צ'יפס ביד, או מיכל האגן דאז במקרר, עדיף שאחזור לעבוד. ובקרוב מאוד... זה מה שאעשה! 500 ימים עם הווי, 122 ימי אבטלה, פרטים ביום ראשון :)
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת
פאוזה לחגיגות 500 ימים של ספורט!
לוח השנה והאווטאר שלי
המלתחות, היכן שהקסם קורה
אני מודה שלא הכל היה לגמרי באשמתי. כן, הייתי אדם שראה בפעילות גופנית - ועוד בחוץ, בלי מזגן - כנטל מיותר על חיי, אבל אני מחוייבת להאשים גם את הגנטיקה המצערת שלי, הכוללת הסטוריה משפחתית של עודף כולסטרול וסוכרת. וכן, יותר משאני מתעבת כל סוג של ספורט, אני אוהבת את אורח חיי הנהנתני יתר על המידה, ובעיקר אני אוהבת אוכל מטוגן. כל כך אוהבת, עד כדי שאפשר לחשוב שחונכתי בדרום ארה"ב על ברכיו של אבי השייק אנ'בייק. לכן היה ברור לי שאם משהו צריך ללכת - העצלות שלי או תאוות המזון שלי - כנראה שאוותר על הרביצה ואשנס מותניים. הווי פיט היה פתרון מושלם לאדם כמוני שמתעב פעילות, משום שהוא משלב בתוכו את אהבתי לטלוויזיה ולהמצאות טכנולוגיות מגניבות ואת היכולת להמשיך לזלול צ'יפס. הוא נוזף בי אם פספסתי יום של התעמלות וגורם לי לתחושת אשם מבורכת, הוא מוחא לי כפיים כשאני מצליחה ונותן לי עצות מועילות. אני והוא (שוב, אנושי לחלוטין) הפכנו לחברים טובים.
ועוד אקסטרה קריספי!
והנה גזר דינה של התזונאית:
מה אסור (ואני מצטטת): בורקס, מאפים, עוגות, איברים פנימיים, קבב, חמאה (!!!), שמנת, גלידה, סוכר, ריבה, דבש, מיצים טבעיים (כששאלתי על צ'יפס היא ענתה: פעם ב..אפשר, אבל לא רצוי). מה מותר: ירקות ללא הגבלה... היאח...
מה שמוביל אותי למסקנה שאם אני צריכה להיות מובטלת, מבלי לשרוץ בביתי עם עוף מטוגן בפה, ערימת צ'יפס ביד, או מיכל האגן דאז במקרר, עדיף שאחזור לעבוד. ובקרוב מאוד... זה מה שאעשה! 500 ימים עם הווי, 122 ימי אבטלה, פרטים ביום ראשון :)
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת
חשוב מאד לזכור שאופניים הם כלי תחבורה ולכן לא לשכוח לעשות ביטוח חובה לרכב במקרה של תאונות
השבמחק