דלג לתוכן הראשי

500 ימים של סאמר

השבוע ציין בפניי הווי שלי - לו אני מייחסת תכונות אנושיות למדי - את העובדה כי אני והוא (אנושי לחלוטין) חוגגים יחדיו 500 ימי התעמלות מיוזעים ומייגעים. הסיבה שמלכתחילה רכשתי ווי (ולא, זה לא בשביל גיטר הירו) היתה ביקור אצל הרופאה שלי, שקבעה שעם סגנון חיי דאז, אני מורידה לעצמי 10 שנים מהחיים. אם אני זוכרת נכון המינוח המדוייק שהיא השתמשה בו היה "אם תמשיכים ככה, את תמותי מהר יותר ממה שאת חושבת", מה שדי עשה את הטריק בשבילי והכניס אותי לחרדת בריאות.

פאוזה לחגיגות 500 ימים של ספורט!

לוח השנה והאווטאר שלי
המלתחות, היכן שהקסם קורה

אני מודה שלא הכל היה לגמרי באשמתי. כן, הייתי אדם שראה בפעילות גופנית - ועוד בחוץ, בלי מזגן - כנטל מיותר על חיי, אבל אני מחוייבת להאשים גם את הגנטיקה המצערת שלי, הכוללת הסטוריה משפחתית של עודף כולסטרול וסוכרת. וכן, יותר משאני מתעבת כל סוג של ספורט, אני אוהבת את אורח חיי הנהנתני יתר על המידה, ובעיקר אני אוהבת אוכל מטוגן. כל כך אוהבת, עד כדי שאפשר לחשוב שחונכתי בדרום ארה"ב על ברכיו של אבי השייק אנ'בייק. לכן היה ברור לי שאם משהו צריך ללכת - העצלות שלי או תאוות המזון שלי - כנראה שאוותר על הרביצה ואשנס מותניים. הווי פיט היה פתרון מושלם לאדם כמוני שמתעב פעילות, משום שהוא משלב בתוכו את אהבתי לטלוויזיה ולהמצאות טכנולוגיות מגניבות ואת היכולת להמשיך לזלול צ'יפס. הוא נוזף בי אם פספסתי יום של התעמלות וגורם לי לתחושת אשם מבורכת, הוא מוחא לי כפיים כשאני מצליחה ונותן לי עצות מועילות. אני והוא (שוב, אנושי לחלוטין) הפכנו לחברים טובים.

ועוד אקסטרה קריספי!

והנה, 500 יום אחרי ומספר מרשים של קילוגרמים פחות (הידד לי), החלטתי להתייצב שוב אצל הרופאה ולהעמיד למבחן את שינוי אורח חיי הקיצוני שוב. היות ועבר זמן, הרופאה הוחלפה ברופא חביב בעל מבטא צרפתי מלבב (שזה נהדר כי הצרפתים יודעים להעריך חמאה) שלא איים על שנים בחיי, אך בכל זאת הסביר שלמרות השיפור במצבי, עלי ללכת אל התזונאית שתגיד לי מה מותר ומה אסור. שזה כבר יותר טוב מאיומים במוות, אבל די מחסל את הסיכויים לצ'יפס.

והנה גזר דינה של התזונאית:
מה אסור (ואני מצטטת): בורקס, מאפים, עוגות, איברים פנימיים, קבב, חמאה (!!!), שמנת, גלידה, סוכר, ריבה, דבש, מיצים טבעיים (כששאלתי על צ'יפס היא ענתה: פעם ב..אפשר, אבל לא רצוי). מה מותר: ירקות ללא הגבלה... היאח...

מה שמוביל אותי למסקנה שאם אני צריכה להיות מובטלת, מבלי לשרוץ בביתי עם עוף מטוגן בפה, ערימת צ'יפס ביד, או מיכל האגן דאז במקרר, עדיף שאחזור לעבוד. ובקרוב מאוד... זה מה שאעשה! 500 ימים עם הווי, 122 ימי אבטלה, פרטים ביום ראשון :)

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…