רטרוספקטיבה

שלושה ימים נותרו לי (כולל היום) עד שאני חוזרת לעבוד שוב, וכשהזמן סופר לי לאחור, אי אפשר שלא לחטוא בנוסטלגיה, אפילו אם היא מרפררת רק ארבעה חודשים אחורה. אבל אם כבר בדיעבד, אז עד הסוף. אם כך, בדיעבד, ההחלטה להישאר מובטלת נראית לי כרגע כמו ההחלטה היפה והנכונה ביותר שלקחתי בחיי הבוגרים. האומץ שנדרש ממני להתבטל ללא תכלית - אחרי שנים של חתירה לא ברורה לאיזה מונח מעורפל שקוראים לו "קריירה" - היה עטוף בכל כך הרבה פחד מהעתיד. בין אם זה מהעתיד הכלכלי ובין אם זה מהסיכוי שבחיים לא אדע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.

את פסק הזמן הזה לקחתי כדי לנסות לפתור את הפחד האחרון שציינתי, מתוך ידיעה מוחלטת שאת הפחד הראשון אצטרך להדחיק עוד קצת, על מנת לקחת צעד אחורה מהמירוץ השאפתני שנכנסתי אליו צעירה מדי, ולהבין אם אני רודפת אחרי המטרה כי כבר התחלתי לרוץ, או אם היעד הזה, הוא באמת מקום שאני רוצה להגיע אליו.

אלא שבמקום לענות על השאלה הזאת, "מה אני רוצה לעשות", החלטתי להשאיר אותה לנצח בלתי פתורה. הרי אם לשפוט על פי ה"קריירה" הורסטילית שלי (מפיקה-עורכת ברדיו-שדרנית ברדיו-כותבת במגזין-תחקירנית בטלוויזיה-כותבת באינטרנט-עורכת באינטרנט-גולשת באינטרנט) הרי התשובה הזאת משתנה כל חצי שנה בממוצע. למעשה הרצון הכי קבוע שחוויתי בזמן האחרון הוא הרצון להישאר מובטלת. וזה כבר מלמד אותי שאין טעם לתכנן תכניות ולדאוג קדימה... הרי כל עבודה היא לא באמת החיים. היא רק אמצעי לחיות את החיים שאחריה.

וכן, כל השיט הזה שכתבתי פה עד עכשיו אולי נשמע רוחני, אבל פאק איט. יש רגעים בחיים שמותר להיות רגשניים. במיוחד כי לפני אותם ארבעה חודשים, כששקלתי האם לחפש עבודה או לנפוש על הספה בסלון, כולם מסביב תמכו בתכנית העצלנית. למעשה, רק אני הייתי זו שפקפקה בהצלחה שלה. ולהוכיח לכולם, זה כיף, אבל מיותר. להוכיח לעצמך זה כבר התענוג האמיתי.

ולבסוף, לאלו מכם שתוהים (ואני מקווה שיש כמה) האם זהו סופה של נערה אובדת, אז לא. יש נערות שגם אם נותנים להן עבודה, יישארו אובדות לנצח.

אתגעגע אליך, כורסה אהובה. ניפגש מעתה רק בערב ובסופי שבוע.

אור השמש כהילת אלוהי האבטלה

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת