דילוג לתוכן הראשי

רטרוספקטיבה

שלושה ימים נותרו לי (כולל היום) עד שאני חוזרת לעבוד שוב, וכשהזמן סופר לי לאחור, אי אפשר שלא לחטוא בנוסטלגיה, אפילו אם היא מרפררת רק ארבעה חודשים אחורה. אבל אם כבר בדיעבד, אז עד הסוף. אם כך, בדיעבד, ההחלטה להישאר מובטלת נראית לי כרגע כמו ההחלטה היפה והנכונה ביותר שלקחתי בחיי הבוגרים. האומץ שנדרש ממני להתבטל ללא תכלית - אחרי שנים של חתירה לא ברורה לאיזה מונח מעורפל שקוראים לו "קריירה" - היה עטוף בכל כך הרבה פחד מהעתיד. בין אם זה מהעתיד הכלכלי ובין אם זה מהסיכוי שבחיים לא אדע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.

את פסק הזמן הזה לקחתי כדי לנסות לפתור את הפחד האחרון שציינתי, מתוך ידיעה מוחלטת שאת הפחד הראשון אצטרך להדחיק עוד קצת, על מנת לקחת צעד אחורה מהמירוץ השאפתני שנכנסתי אליו צעירה מדי, ולהבין אם אני רודפת אחרי המטרה כי כבר התחלתי לרוץ, או אם היעד הזה, הוא באמת מקום שאני רוצה להגיע אליו.

אלא שבמקום לענות על השאלה הזאת, "מה אני רוצה לעשות", החלטתי להשאיר אותה לנצח בלתי פתורה. הרי אם לשפוט על פי ה"קריירה" הורסטילית שלי (מפיקה-עורכת ברדיו-שדרנית ברדיו-כותבת במגזין-תחקירנית בטלוויזיה-כותבת באינטרנט-עורכת באינטרנט-גולשת באינטרנט) הרי התשובה הזאת משתנה כל חצי שנה בממוצע. למעשה הרצון הכי קבוע שחוויתי בזמן האחרון הוא הרצון להישאר מובטלת. וזה כבר מלמד אותי שאין טעם לתכנן תכניות ולדאוג קדימה... הרי כל עבודה היא לא באמת החיים. היא רק אמצעי לחיות את החיים שאחריה.

וכן, כל השיט הזה שכתבתי פה עד עכשיו אולי נשמע רוחני, אבל פאק איט. יש רגעים בחיים שמותר להיות רגשניים. במיוחד כי לפני אותם ארבעה חודשים, כששקלתי האם לחפש עבודה או לנפוש על הספה בסלון, כולם מסביב תמכו בתכנית העצלנית. למעשה, רק אני הייתי זו שפקפקה בהצלחה שלה. ולהוכיח לכולם, זה כיף, אבל מיותר. להוכיח לעצמך זה כבר התענוג האמיתי.

ולבסוף, לאלו מכם שתוהים (ואני מקווה שיש כמה) האם זהו סופה של נערה אובדת, אז לא. יש נערות שגם אם נותנים להן עבודה, יישארו אובדות לנצח.

אתגעגע אליך, כורסה אהובה. ניפגש מעתה רק בערב ובסופי שבוע.

אור השמש כהילת אלוהי האבטלה

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

  1. "להוכיח לכולם, זה כיף, אבל מיותר. להוכיח לעצמך זה כבר התענוג האמיתי" #צ'כל'ס

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע