האויב הגדול של האבטלה


ביום שלישי, עת התכוננתי לצאת לדרכי לארוחת חג נוספת, האוטו שלי איבד כל סימן חיים חיוני. אם יש משהו שהאבטלה לימדה אותי זה שזמן יש בשפע, לכן אלמנט הלחץ הרגיל המלווה למצבים כאלו נעלם כלא היה. הרי לא יורידו לי שעות בשכר על היעדרות לטובת מוסך, לא אצטרך ללבוש את טון המצוקה שלי בשיחה עם הבוס, ומעל הכל, אין לי באמת מקום חשוב להיות בו למחרת בבוקר.

אלא שאחרי שסערת הלחץ הראשונית שככה כלא היתה, היכה בי הגל השני של אפקט האוטו המקולקל - התשלום למוסך.

כשאתה מובטל, אתה חרד תמידית. כן, החיים אמנם יפים יותר, השמש במיטבה באמצע היום ועול התכנון הלו"זי מוסר מיידית עם היקיצה הטבעית הראשונה שלך. אבל אם יש משהו מדאיג באבטלה, זהו הפחד להישאר מובטל מעבר לזמן שהקצבת לעצמך ובעיקר, מעבר לזמן שהמדינה שלך מאפשרת לך. הוצאה כספית לא מתוכננת – שבימים רגילים היתה נספגת בתשלומים אינסופיים בין עמלות השורה – מקבלת משמעות אחרת כשהספירה לאחור, בחזרה אל העבדות הבלתי נמנעת, מתקתקת בעוצמה מעל הראש.

זמן מוסך הוא כבר לא רק זמן הפסד ימי עבודה או בכי מר על הפיחות בשעות השינה. זמן מוסך הוא קיצור חיים. הוא נוגס לך בשארית החופש, מוציא אותך לפרישה מוקדמת מחיי הבטלה. הוא יכול לנגוס לך בשבוע של יקיצות טבעיות, או גרוע מכך, בשבועיים של רוגע נפשי. זמן מוסך, בצירוף עם זמן אבטלה, הוא זירוז הבלתי נמנע, ובסופו של דבר הוא בעיקר מבאס לך את התחת.

ולמרות הכל, אם יש משהו שהאבטלה לימדה אותי, זה להסתכל על הצד החיובי בכל דבר.

אז ניסיתי, ולא מצאתי צד כזה.

אנסה שוב אחרי שנת צהריים מפנקת. אולי אז זה יעבוד.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה