דלג לתוכן הראשי

האויב הגדול של האבטלה


ביום שלישי, עת התכוננתי לצאת לדרכי לארוחת חג נוספת, האוטו שלי איבד כל סימן חיים חיוני. אם יש משהו שהאבטלה לימדה אותי זה שזמן יש בשפע, לכן אלמנט הלחץ הרגיל המלווה למצבים כאלו נעלם כלא היה. הרי לא יורידו לי שעות בשכר על היעדרות לטובת מוסך, לא אצטרך ללבוש את טון המצוקה שלי בשיחה עם הבוס, ומעל הכל, אין לי באמת מקום חשוב להיות בו למחרת בבוקר.

אלא שאחרי שסערת הלחץ הראשונית שככה כלא היתה, היכה בי הגל השני של אפקט האוטו המקולקל - התשלום למוסך.

כשאתה מובטל, אתה חרד תמידית. כן, החיים אמנם יפים יותר, השמש במיטבה באמצע היום ועול התכנון הלו"זי מוסר מיידית עם היקיצה הטבעית הראשונה שלך. אבל אם יש משהו מדאיג באבטלה, זהו הפחד להישאר מובטל מעבר לזמן שהקצבת לעצמך ובעיקר, מעבר לזמן שהמדינה שלך מאפשרת לך. הוצאה כספית לא מתוכננת – שבימים רגילים היתה נספגת בתשלומים אינסופיים בין עמלות השורה – מקבלת משמעות אחרת כשהספירה לאחור, בחזרה אל העבדות הבלתי נמנעת, מתקתקת בעוצמה מעל הראש.

זמן מוסך הוא כבר לא רק זמן הפסד ימי עבודה או בכי מר על הפיחות בשעות השינה. זמן מוסך הוא קיצור חיים. הוא נוגס לך בשארית החופש, מוציא אותך לפרישה מוקדמת מחיי הבטלה. הוא יכול לנגוס לך בשבוע של יקיצות טבעיות, או גרוע מכך, בשבועיים של רוגע נפשי. זמן מוסך, בצירוף עם זמן אבטלה, הוא זירוז הבלתי נמנע, ובסופו של דבר הוא בעיקר מבאס לך את התחת.

ולמרות הכל, אם יש משהו שהאבטלה לימדה אותי, זה להסתכל על הצד החיובי בכל דבר.

אז ניסיתי, ולא מצאתי צד כזה.

אנסה שוב אחרי שנת צהריים מפנקת. אולי אז זה יעבוד.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…