אבודה אובדת

בעודי מחכה לפרק הלפני-אחרון של "אבודים" שיירד וירווה את צמאוני לסוף, החלטתי לכבד את כולנו בפוסט חגיגי לקראת פרק הסיום הכפול של הסדרה בשבוע הבא. אפשר להגיד הרבה על אבודים (שמאמצע העונה השנייה היא סרחה, שזו עדיין סדרה גדולה יותר מטלוויזיה, שג'יי ג'יי אברמס חייב למות, שגורל זה הכי ניינטיז, שהעונה השישית פיצתה על כל השאר, שהפרק המוזר ששודר שבוע שעבר הוכיח שהתסריטאים ידעו מה הם עושים מההתחלה, שלמרות שהם ידעו מה הם עושים הם מתחו את זה על 6 עונות כשהם יכלו לגמור את זה ב-3, שלמרות שהם מתחו את זה על 6 עונות, הם לא התחזרו על 7 ולא חטאו בסרט באורך מלא וכו' וכו'). אבל לא באמת משנה מה אומרים, משנה שמי מכם שעדיין ממשיך לקרוא את הפוסט הנוכחי, שומר מקום בלב לסדרה המוזרה הזאת.

מי מכם שעוד לא הבין שג'ימי קימל הוא אביר חלומותי (איפשהו לצד אנדי סמברג וויל פארל ו-וינס ווהן), בוודאי מבין זאת עכשיו, כשאמרתי את זה. אחת ממליוני הסיבות שאני אוהבת את הבחור השמנמן, היא אהבתנו המשותפת (תוך כדי סלידה סימולטנית) לאי האבוד, לאיש בשחור ולסוייר (טוב, אולי האהבה שלנו לסוייר היא לא כל כך משותפת). העובדה שקימל ולוסט משודרים באותה הרשת (ABC) עזרה לו ללוות את הסדרה בפרודיות מושקעות לאורך השנים ובפוסט חגיגי זה אציג בפניכם כמה מהרפרנסים שקימל עשה לגיליגנים ועוד קצת.