דלג לתוכן הראשי

אבודה אובדת

בעודי מחכה לפרק הלפני-אחרון של "אבודים" שיירד וירווה את צמאוני לסוף, החלטתי לכבד את כולנו בפוסט חגיגי לקראת פרק הסיום הכפול של הסדרה בשבוע הבא. אפשר להגיד הרבה על אבודים (שמאמצע העונה השנייה היא סרחה, שזו עדיין סדרה גדולה יותר מטלוויזיה, שג'יי ג'יי אברמס חייב למות, שגורל זה הכי ניינטיז, שהעונה השישית פיצתה על כל השאר, שהפרק המוזר ששודר שבוע שעבר הוכיח שהתסריטאים ידעו מה הם עושים מההתחלה, שלמרות שהם ידעו מה הם עושים הם מתחו את זה על 6 עונות כשהם יכלו לגמור את זה ב-3, שלמרות שהם מתחו את זה על 6 עונות, הם לא התחזרו על 7 ולא חטאו בסרט באורך מלא וכו' וכו'). אבל לא באמת משנה מה אומרים, משנה שמי מכם שעדיין ממשיך לקרוא את הפוסט הנוכחי, שומר מקום בלב לסדרה המוזרה הזאת.

מי מכם שעוד לא הבין שג'ימי קימל הוא אביר חלומותי (איפשהו לצד אנדי סמברג וויל פארל ו-וינס ווהן), בוודאי מבין זאת עכשיו, כשאמרתי את זה. אחת ממליוני הסיבות שאני אוהבת את הבחור השמנמן, היא אהבתנו המשותפת (תוך כדי סלידה סימולטנית) לאי האבוד, לאיש בשחור ולסוייר (טוב, אולי האהבה שלנו לסוייר היא לא כל כך משותפת).  העובדה שקימל ולוסט משודרים באותה הרשת (ABC) עזרה לו ללוות את הסדרה בפרודיות מושקעות לאורך השנים ובפוסט חגיגי זה אציג בפניכם כמה מהרפרנסים שקימל עשה לגיליגנים ועוד קצת.



אתחיל בקטע טרי מהשבוע שעבר (עם קרדיט לנ.רביד על הבכורה בפייסבוק), 
לא לפני שאזהיר שבטוח יש פה ספוילרים למי שעוד לא ראה את הפרק עם אליסון ג'אני מ"הבית הלבן":


ג'ימי מסביר את הסדרה (ספוילר גדול אם לא ראיתם את הפרק של לפני שבועיים)




ג'ימי קימל מבקר בהוואי על הסט:


האמבד של הקטע המעולה של ג'ימי והארלי הוסר אז צפו בו כאן ובינתיים, ג'ימי בתפקיד ג'ייקוב:


לוסט - המיוזיקל:


ואם אתם ממש מתעקשים אז גם פספוסים של עונה 5...כי בטח ממש כיף להם שם בהוואי


לינק בונוס: עוד אחד מיקיריי הטלוויזיונים - קונאן אובריאן -  בפרודיה חביבה-ולא-יותר על "אבודים":



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…