דילוג לתוכן הראשי

אני טוני סופרנו

בזמן שהם עסוקים בלהקים תכניות מחורבנות לגנוז אותן ולהקימן מחדש עם אותו קאסט תחת שמות אחרים, אנשי "רשת" הצליחו לעשות דבר אחד טוב בכך שהחליטו לשדר את "הסופרנוס" מההתחלה. זה מחמם לי את הלב לדעת שגם כשאני בשפל הבטלה שלי, טוני שם בשבילי. הרבה אנשים, טובים יותר ופחות, כתבו על הסופרנוס, פירשו את הסופרנוס, סחטו את המיץ של האמא של הסופרנוס (אחח... ליביה... ג'ניס גורמת לי להתגעגע אליך), אז אני לא אתיימר לנתח את משפחת הפשע, בטח לא בשידוריה החוזרים. אבל הצפייה בטוני, בייחוד בעונה הרביעית המשודרת עכשיו, הופכת לרלוונטית לחיי האבטלה שלי.



טוני, שהעבודה שלו לפעמים עושה לו למצמץ בעיניים בספסטיות ולהתעלף, לוקח במהלך עונה 4 מרחק בטוח מפעילות העסק, אבל לא באמת מצליח לשבת בשקט בלי לרצות לשוב ולהיות מעורב. עבודת החלומות שלי היתה תמיד לשבת ולחשוב. לבנות מנגנון כזה שמתפעל את עצמו ולהשאיר לעצמי את המקום להסתכל מבחוץ ולחשוב איך עושים הכל יותר טוב. גם בעבודה וגם בחיים. אבל כמו טוני, גם אני לא באמת יכולה להנות מהשקט התעשייתי. גם אני לא מסוגלת לשבת מרחוק ולהתבונן בשקט. אבל אני כן יודעת, שהשקט הזה נחוץ. אפילו שאני מנסה לעשות ממנו רעש. 

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת





תגובות

  1. אחחח.... טוני טוני!
    מסתבר שגם הסופרנוס כמו פרויד מתלבשים מצוין על כל מצב או מצב רוח.
    עונה 4 היא אכן אחת העונות הכיפיות.
    אני עושה עכשיו צפייה אקראית בפרקים מכל העונות ופשוט נהנית מכל רגע!
    כשתמצאי את העבודה הזו שאת מחפשת ודאי שיש לך מקום לעוזרת בדמותי (הייתי שמחה להיות אדריאנה אילולא ידעתי איפה היא סיימה)

    השבמחק
  2. ראיתי את כל העונות של הסופרנוס שלוש פעמים, וכל פעם גיליתי משהו חדש. אין אפס, זו יצירת מופת.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע