דלג לתוכן הראשי

אני טוני סופרנו

בזמן שהם עסוקים בלהקים תכניות מחורבנות לגנוז אותן ולהקימן מחדש עם אותו קאסט תחת שמות אחרים, אנשי "רשת" הצליחו לעשות דבר אחד טוב בכך שהחליטו לשדר את "הסופרנוס" מההתחלה. זה מחמם לי את הלב לדעת שגם כשאני בשפל הבטלה שלי, טוני שם בשבילי. הרבה אנשים, טובים יותר ופחות, כתבו על הסופרנוס, פירשו את הסופרנוס, סחטו את המיץ של האמא של הסופרנוס (אחח... ליביה... ג'ניס גורמת לי להתגעגע אליך), אז אני לא אתיימר לנתח את משפחת הפשע, בטח לא בשידוריה החוזרים. אבל הצפייה בטוני, בייחוד בעונה הרביעית המשודרת עכשיו, הופכת לרלוונטית לחיי האבטלה שלי.



טוני, שהעבודה שלו לפעמים עושה לו למצמץ בעיניים בספסטיות ולהתעלף, לוקח במהלך עונה 4 מרחק בטוח מפעילות העסק, אבל לא באמת מצליח לשבת בשקט בלי לרצות לשוב ולהיות מעורב. עבודת החלומות שלי היתה תמיד לשבת ולחשוב. לבנות מנגנון כזה שמתפעל את עצמו ולהשאיר לעצמי את המקום להסתכל מבחוץ ולחשוב איך עושים הכל יותר טוב. גם בעבודה וגם בחיים. אבל כמו טוני, גם אני לא באמת יכולה להנות מהשקט התעשייתי. גם אני לא מסוגלת לשבת מרחוק ולהתבונן בשקט. אבל אני כן יודעת, שהשקט הזה נחוץ. אפילו שאני מנסה לעשות ממנו רעש. 

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת





תגובות

  1. אחחח.... טוני טוני!
    מסתבר שגם הסופרנוס כמו פרויד מתלבשים מצוין על כל מצב או מצב רוח.
    עונה 4 היא אכן אחת העונות הכיפיות.
    אני עושה עכשיו צפייה אקראית בפרקים מכל העונות ופשוט נהנית מכל רגע!
    כשתמצאי את העבודה הזו שאת מחפשת ודאי שיש לך מקום לעוזרת בדמותי (הייתי שמחה להיות אדריאנה אילולא ידעתי איפה היא סיימה)

    השבמחק
  2. ראיתי את כל העונות של הסופרנוס שלוש פעמים, וכל פעם גיליתי משהו חדש. אין אפס, זו יצירת מופת.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…