דילוג לתוכן הראשי

דמי מחלה

ברור שלא כיף להיות חולים, אבל תודו (רק תודו!) שהחלק הנעים במחלה הוא לא להגיע לעבודה. כן, יש את רגשות האשם על הנטל שנופל על החברים שלכם, והמרטיריות הזאת שמחייבת אתכם להראות כאילו אתם משתדלים לעבוד מהבית, מכבידה על החיים. ויש את העניין הזה שאתם בעצמכם לא אוהבים להרגיש חסרי תועלת ובטח שלא מוכנים לקבל את בגידת הגוף. והלחץ להספיק כל מה שצריך להספיק, והבאסה שתפספסו כל מה שלא רציתם לפספס. להיות חולה זה לא כיף. אבל בסופו של דבר, חצי יום אל תוך המחלה שלכם, כשהשלמתם שעות שינה של שבוע עבודה, תודו (רק תודו!) שבלב אתם קצת שמחים על המנוחה, אפילו שהיא מלווה בכאבים וחום. היי, הרי רציתם להשלים את הפרקים האלה של הסדרה הזאת כבר מלא זמן, והנה עכשיו אתם יכולים.

אבל המחלה האמיתית של המחלה היא אבטלה. מצד אחד יש יותר זמן ללכת לראות את הרופא ואשכרה לבצע את כל הוראות הבדיקות החוזרות. והלחץ הזה לחזור לעבודה לא קיים ואפשר לתת לגוף להבריא בשקט. אבל מצד שני, האבטלה לוקחת את היתרון האחד של המחלה - אותה הפסקה מהחיים העסוקים. כי כשאתה לא עסוק, בשביל מה לקחת הפסקה?

נשיקה באוויר וחיבוק מרחוק, שלא תידבקו,
נערה אובדת

ערכת ההבראה שלי, השלט כלול



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע

דגני בוקר

יום חמישי 5/8/2010 שעת יקיצה : 8:00 מחשבה ראשונה על הבוקר : וואו! אני אפילו רעננה... מוטיבציה : למה לא? דבר טוב שצריך לזכור היום : אותו הדבר כמו בכל שבוע פינקי, יום חמישי היום! פעילות ערב : עד שלא יעבור האיכס בחוץ יציאה מהבית שלא לקולנוע ממוזג או לבריכה צוננת לא באה בחשבון, אז אחד משני אלה או שום כלום. 

אני ג'ואן האריס

טוב, הלוואי. זאת אומרת, אני לא ממש מתיימרת להיות שופעת כמוה (מה גם שנתוני הטבעיים לא מאפשרים לי), ואני גם לא ממש ג'ינג'ית חצופה (אולי קצת חצופה) ומאופקת לפרקים (ממש לא מאופקת, אפילו לא לפרקים), אבל בכל מה שנוגע למשמעות הדמות של מיסז האריס, אני לגמרי טים ג'ואן. אם אתה אוהב את זה, שים על זה טבעת. וגם תהיה רופא. את מרתון הסופרנוס שלי החליף מרתון מאד מן במאמץ להשלים במהרה את כל פרקי העונות הקודמות. באופן מעניין למדי, תמת העבודה מאפיינת את שתי הסדרות בעקיפין ושלא בעקיפין. המשרד במקרה של הסופרנוס הוא עוד יום במאפיה וההתלבטויות של טוני כבוס הם כאלו של כל מנהל, ובמקרה של מאד מן, מדובר במשרד של ממש והיות והעבודה החדשה שלי היא מעין גרסה מודרנית ודיגיטלית של סטרלינג קופר, אז העניין שאני מגלה בסדרה רק גובר (מעניין מה יהיה התירוץ שלי כשאתחיל את "הסמויה"). אבל מאד מן, למרות שמתרחשת ברובה במשרד פרסום, ממש לא סובבת רק סביב עולם העבודה, ולמרות הטייטל הגברי, אני נוטה לחשוב שדווקא הדמויות הנשיות בסדרה עושות אותה למה שהיא (וכן אולי זה קשור לזה שאני אשה). ג'ואן האריס (לשעבר