דילוג לתוכן הראשי

דמי מחלה

ברור שלא כיף להיות חולים, אבל תודו (רק תודו!) שהחלק הנעים במחלה הוא לא להגיע לעבודה. כן, יש את רגשות האשם על הנטל שנופל על החברים שלכם, והמרטיריות הזאת שמחייבת אתכם להראות כאילו אתם משתדלים לעבוד מהבית, מכבידה על החיים. ויש את העניין הזה שאתם בעצמכם לא אוהבים להרגיש חסרי תועלת ובטח שלא מוכנים לקבל את בגידת הגוף. והלחץ להספיק כל מה שצריך להספיק, והבאסה שתפספסו כל מה שלא רציתם לפספס. להיות חולה זה לא כיף. אבל בסופו של דבר, חצי יום אל תוך המחלה שלכם, כשהשלמתם שעות שינה של שבוע עבודה, תודו (רק תודו!) שבלב אתם קצת שמחים על המנוחה, אפילו שהיא מלווה בכאבים וחום. היי, הרי רציתם להשלים את הפרקים האלה של הסדרה הזאת כבר מלא זמן, והנה עכשיו אתם יכולים.

אבל המחלה האמיתית של המחלה היא אבטלה. מצד אחד יש יותר זמן ללכת לראות את הרופא ואשכרה לבצע את כל הוראות הבדיקות החוזרות. והלחץ הזה לחזור לעבודה לא קיים ואפשר לתת לגוף להבריא בשקט. אבל מצד שני, האבטלה לוקחת את היתרון האחד של המחלה - אותה הפסקה מהחיים העסוקים. כי כשאתה לא עסוק, בשביל מה לקחת הפסקה?

נשיקה באוויר וחיבוק מרחוק, שלא תידבקו,
נערה אובדת

ערכת ההבראה שלי, השלט כלול



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע