בלי לומר נאום

יש את הטיפוסים האלה שתמיד פוגשים בתור, לא משנה אם זה התור בלשכת התעסוקה, בקופת החולים או לאופרה מצועצעת במצדה. יש את הנדחף, את הנצמד, את הזקנה שמחפשת איש שיחה, את הנאנחת, את האיש הקולני בטלפון ואפשר ככה עד מחר (לי יש זמן, אבל מה איתכם?).

הטיפוסים האלה מתחלפים בהתאם לסוג התור שאתה עומד בו (ספק אם תראו את האיש הקולני בטלפון בתור לקופה בניצת הדובדבן, אבל הכל יכול לקרות). אבל יש טיפוס אחד שנמצא בכל תור שהוא מעט ארוך מהרגיל. לצערי מדובר לרוב באשה, מעל גיל 30, עם חוש טעם כלשהו, אבל לא מובילה אפנתית. על הגבול שבין מתנשאת לעממית. זאת אומרת, היא תעקם עליך את הפרצוף אם תיתקל בה בטעות, אבל בתור ל-H&M היא תדרוך על מה שנשאר מהגופה שלך.

הייתי מצלמת את אותה אשה היום בלשכה, אם לא הייתי מפחדת ליצור קשר עין. כי עם הטיפוס הזה, אסור - אבל בשום פנים ואופן אסור - לתקשר בכל צורה. לא הנהון ידידותי, לא תגובה בלתי רצונית עם שרירי הפנים ובטח שלא יצירת קשר בדיבור. כי ברגע שמחווה אחת כזאת מסופקת לה, אותה אשה פוצחת בנאום שמבקש הסכמה.

תשימו לידה את הקשישה שמחפשת חברה לשיחה ותקבלו את הנואמת במלוא הדרה. "זה לא יאמן, אה?", היא תתחיל. "זה רק בישראל", תגיד לה הקשישה הבודדה. "לא, זה משהו", תבנה הנואמת את הדרשה שלה. "זה אין דברים כאלה", היא תמשיך ותחפש מבטים בתור כדי לקבל אישור להמשיך. ואז יהנהן לעברה בנימוס בחור צעיר והנה הנאום מתחיל: "כל שבוע אותו דבר. לא מספיק להיות מובטל במדינה הזאת, לא מספיק שאתה צריך לבוא כל שבוע ולהתייצב, אז גם המכשיר לא עובד כמו שצריך ולא מזהה אותך ואז אתה גם צריך לעבור את הסבל של התור הזה? זה משהו זה. רוצים שתסבול עוד יותר. במקום לבוא לקראתך, הם מקשים עליך..."

אני לא יודעת איך הנואמת סיימה את נאום הקורבן שלה, אבל אני כן יודעת שלמרות שהיא עמדה אחרי בתור, ראיתי אותה נכנסת אל הלשכה רק אחרי שאני כבר יצאתי, שזה לפחות עוד 10 דקות שלמות של בזבוז זמן. יש דברים שהשתיקה לא רק יפה להם, היא גם חוסכת זמן.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

ההתחלה

אני ויטו ספטפורה