דלג לתוכן הראשי

בלי לומר נאום

יש את הטיפוסים האלה שתמיד פוגשים בתור, לא משנה אם זה התור בלשכת התעסוקה, בקופת החולים או לאופרה מצועצעת במצדה. יש את הנדחף, את הנצמד, את הזקנה שמחפשת איש שיחה, את הנאנחת, את האיש הקולני בטלפון ואפשר ככה עד מחר (לי יש זמן, אבל מה איתכם?).

הטיפוסים האלה מתחלפים בהתאם לסוג התור שאתה עומד בו (ספק אם תראו את האיש הקולני בטלפון בתור לקופה בניצת הדובדבן, אבל הכל יכול לקרות). אבל יש טיפוס אחד שנמצא בכל תור שהוא מעט ארוך מהרגיל. לצערי מדובר לרוב באשה, מעל גיל 30, עם חוש טעם כלשהו, אבל לא מובילה אפנתית. על הגבול שבין מתנשאת לעממית. זאת אומרת, היא תעקם עליך את הפרצוף אם תיתקל בה בטעות, אבל בתור ל-H&M היא תדרוך על מה שנשאר מהגופה שלך.

הייתי מצלמת את אותה אשה היום בלשכה, אם לא הייתי מפחדת ליצור קשר עין. כי עם הטיפוס הזה, אסור - אבל בשום פנים ואופן אסור - לתקשר בכל צורה. לא הנהון ידידותי, לא תגובה בלתי רצונית עם שרירי הפנים ובטח שלא יצירת קשר בדיבור. כי ברגע שמחווה אחת כזאת מסופקת לה, אותה אשה פוצחת בנאום שמבקש הסכמה.

תשימו לידה את הקשישה שמחפשת חברה לשיחה ותקבלו את הנואמת במלוא הדרה. "זה לא יאמן, אה?", היא תתחיל. "זה רק בישראל", תגיד לה הקשישה הבודדה. "לא, זה משהו", תבנה הנואמת את הדרשה שלה. "זה אין דברים כאלה", היא תמשיך ותחפש מבטים בתור כדי לקבל אישור להמשיך. ואז יהנהן לעברה בנימוס בחור צעיר והנה הנאום מתחיל: "כל שבוע אותו דבר. לא מספיק להיות מובטל במדינה הזאת, לא מספיק שאתה צריך לבוא כל שבוע ולהתייצב, אז גם המכשיר לא עובד כמו שצריך ולא מזהה אותך ואז אתה גם צריך לעבור את הסבל של התור הזה? זה משהו זה. רוצים שתסבול עוד יותר. במקום לבוא לקראתך, הם מקשים עליך..."

אני לא יודעת איך הנואמת סיימה את נאום הקורבן שלה, אבל אני כן יודעת שלמרות שהיא עמדה אחרי בתור, ראיתי אותה נכנסת אל הלשכה רק אחרי שאני כבר יצאתי, שזה לפחות עוד 10 דקות שלמות של בזבוז זמן. יש דברים שהשתיקה לא רק יפה להם, היא גם חוסכת זמן.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…