דרושה שותפה רווקה

בין רווקים למובטלים יש הרבה מן המשותף. תיאוריות פמיניסטיות כאלו ואחרות אף טוענות כי מהות הקונפליקט הנשי הוא בין הקריירה לחיי הזוגיות, כשהטענה העיקרית היא שאשה חייבת בהכרח לוותר על אחד מהשניים לטובת האחר. מאחר ואני בזה לפמיניזם בגרסתו הקלאסית (זו שלא באמת דורשת שוויון, אלא עליונות) ומאחר ולראשונה בחיי אני גם רווקה וגם מובטלת (ובאופן כללי מרגישה קצת חסרת תועלת בחברה), החלטתי להרהר במרקם העדין של חיי הרווקות וחיי האבטלה.

שתי הקבוצות הללו, רווקים ומובטלים, צברו את הונן על גבו של החוסר: לרווק אין בת/בן זוג ולמובטל אין עבודה. אבל בעוד שהרווק נתפש לרוב כחופשי, משוחרר, נטול מחויבויות ושמח בחלקו (החברה שלנו מאפשרת לו להיות כזה עד גיל מסוים כמובן), המובטל נתפש כנטל כלכלי על המדינה, כפרזיט ועל פי רוב כאדם שאיבד את משמעות קיומו על פני האדמה (לא שיש כזאת במילא).

ולמרות השוני המהותי, השורה התחתונה, עבורי לפחות, היא זהה: כשאתה רווק, בא לך למצוא בת זוג לחיים, אבל בכל פעם שהזדמנות כזו מציגה עצמה בפניך, אתה נזכר כמה כיף להיות לבד ונאחז בכל אותם דברים שעליך לוותר עליהם בשביל הזכות להיות חלק ממערכת יחסים. כמובטל, אתה מודע לצורך הקיומי של חיפוש העבודה, אבל בכל פעם שהצעה כזו מידפקת על תיבת המייל שלך, מתחשק לך להעמיד פנים שהיא הגיעה לדואר הזבל, כדי להיאחז עוד קצת בחופש.

בסופו של יום, האמנות האמיתית של תמרון מוצלח בין אבטלה לעבודה, כמו גם בין רווקות לזוגיות, היא ללכת עם ולהרגיש בלי. 

ובקיצור, נדפקנו.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,

נערה אובדת