אתמול בצהריים נשאלתי שוב במה אני עוסקת. שמתי לב לאחרונה שהשאלה הזאת, שנשאלת מתוך מניע, גם אם לא מודע, לנסות ולקטלג אדם בתבניות המוכרות במוח, מגיעה ברוב הפעמים מאנשים שבתבניות המוכרות שלי במוח נחשבים "מיושבים". אני כמובן חוטאת כאן באותו אפיון שאני מקווה שלא יופעל עלי במצבי הנוכחי, אבל זו גם הסיבה שהתשובה לשאלה הזאת, "במה את עוסקת", לא יוצאת לי בקלות מהפה.
מוקדם יותר החודש, כשנשאלתי את השאלה על ידי הפקידה במוסך שלי, מצאתי לנכון להגמיש את האמת ו"להמשיך לעבוד" במקום האחרון בו עבדתי. אתמול, אחרי כמעט חודשיים של אבטלה, היססתי ועניתי: "אני מה שקוראים לו בין עבודות". אחרי פאוזה קלה של כמה שניות חשתי צורך להסביר. "אני מחפשת", אמרתי. ואחרי שהבנתי שוב שחטאתי באי דיוק, נכנעתי (כנראה לעצמי) והכרזתי: "האמת היא שאני פשוט מובטלת".
האבטלה שלי היתה רצויה מהיום הראשון בו פתחתי את הבלוג הזה. אני מזכירה את זה כאן, לכם ולי, כמעט בכל יום. אבל רק אתמול הבנתי שבפעם הראשונה מאז שיצאתי לחיי האבטלה, קיבלתי באמת את המצב החדש שלי והסכמתי להודות בקול, בפני זר - אבל חשוב מכך, בפני עצמי - שאני מובטלת. ובטח שאני לא מתנצלת שכך.
להיות מובטלת מבחינתי, מנצח כל מצב של "בין", או של "בדרך". אבטלה מנצחת גם את הרעיון שהחיים עוצרים ברגע שאתה מפסיק לעבוד, וממשיכים כרגיל כשמצאת עבודה חדשה. להיות מובטלת מנצח בהפרש גבוה את הפיכתך לטייטל שעל כרטיס הביקור שלך. ומי לא אוהב לנצח?
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת
יפה רשמת
השבמחק(אוהב את הבלוג שלך)