הבוקר התעוררתי משנת האבטלה שלי וכהרגלי ניגשתי אל מחשב האבטלה שלי כדי לעדכן את פינת דגני הבוקר בבלוג האבטלה שלי. כשלחצתי עם האצבע המובטלת שלי על "פרסם רשומה", האינטרנט החליט להיות מובטל גם הוא למשך שעתיים (האם תאשימו אותו? הרי האינטרנט בוודאי קורא את הבלוג שלי ויודע כמה כיף לא לעבוד). בזמן שבו החייגן סרב להתחבר אל הרשת המופלאה, נאלצתי להתחבר אל הרשת המופלאה האחרת - הראש שלי.
בחודש האחרון ישבתי מול המחשב וליהגתי על כל הרגעים הזוהרים של האבטלה. אני לא לוקחת אף לא אחד מהם בחזרה ומחבקת את כולם חזק אל לבי המובטל. אבל אותה אבטלה, זוהרת עד כמה שהצלחתי לעשות ממנה, היא רק מצב זמני. וכמצב זמני, עלי להתחיל להשלים (עוד לא אמרתי להשלים, רק להתחיל) עם העובדה שבקרוב, אאלץ למצוא לה חלופות. כי כמו באינטרנט, גם במוחי המובטל נופלים השרתים לפעמים. ולפעמים, הגלישה איטית כל כך עד שאין ברירה אלא לחשוב על פעילות חלופית. המחסור בעבודה הוא פגיעה שלקחתי עבור הקבוצה (הקבוצה היא אני כמובן), אבל המחסור באינטרנט הוא יותר ממה שחיי החסרים צריכים עכשיו.
למרות שבסופו של דבר זכיתי באינטרנט שלי בחזרה, הנזק נעשה. ולכן, מה הולם שביום חג זה (חג לפועלים), אגיע להחלטה החשובה שהחופש הגדול שלי צריך להסתיים בקרוב.
ואולי במקום זה כדאי שפשוט אגדיל את חבילת הגלישה?
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת (אולי בקרוב גם עובדת?)
תגובות
הוסף רשומת תגובה