דילוג לתוכן הראשי

דמי אבטלה

היום קיבלתי לראשונה את הסכום המלא של דמי האבטלה החודשיים הראשונים שלי. כל אותם רגעים מעיקים בלשכת האבטלה במשרדי הממשלה בקרייה חלפו כפלאשבקים טראומטיים מהעבר. וכששבתי מאותו חלום בהקיץ, השפלתי מבטי אל הסכום הזעום על גבי הטופס, ובו ברגע הבנתי - זה הזמן (אבל עכשיו באמת) להתחיל לחפש עבודה.

זה לא שאני לא מודה לממשלה שלי שדואגת לתת לי דמי כיס לבזבוזים (או הישרדות בסיסית, תלוי מה סדר העדיפויות שלכם), אבל בכל זאת, אם עושים חשבון קליל נראה לי שהמדינה שלי יכולה קצת יותר (קצת...). יעידו על כך בכל זאת, שנים של תשלומי מס הכנסה מפלצתיים מצדי, או שירות צבאי שלא באמת נתן לי משהו בחיים (אז יופי, יריתי בטנק... למה לא הלכתי לגל"צ ובניתי קריירה, למה?)

אבל לשכת התעסוקה נוקטת בגישת הטאף לאב. מצד אחד, החברים שם לא באמת מנסים לחפש לי עבודה, מה שעובד לשנינו בטווח הקרוב. מצד שני הם נותנים לי סטירה עם כמה שפחות אפסים בסוף, מה שלא כל כך עובד לי לטווח הרחוק. ובסופו של דבר, יודעת כל נערה שסטירה (מטאפורית... אני לא מעודדת אלימות אלא אם כן זה הקטע שלכם), זה בדיוק מה שהיא צריכה כדי להפסיק להיות אובדת בחיים ולהתחיל להיות עובדת. והרי זה היה מלכתחילה הרעיון שבבסיס המסע המובטל שלי. אם כך, הצלחה!

כי כשמציירים לך ציור בשביל שתביני שאת צריכה לעוף בחזרה הביתה, 
זה הזמן למצוא עבודה...

נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

דגני בוקר

בוקר חמישי (וואלה?! עבר שבוע), 15/4/2010 שעת יקיצה : 09:40 מחשבה ראשונה עם יקיצה : אם אני ארצח את הפועלים הצעקניים שבונים בית ליד החלון שלי, ידעו שזה על רקע רעשני ולא על רקע לאומני? פעילות מרכזית מתוכננת להיום : לתכנן רצח פעילויות נוספות מתוכננות : הפרק החדש של סאות' פארק כבר יורד

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע