דלג לתוכן הראשי

אבודה אובדת - הסוף

הטקסט לא ממש הורס כלום, הקטעים שלמטה כן. אז... זהירות ספוילר?


הלילה הלכתי לישון על הספה בתקווה להתעורר בחמש בבוקר כדי לצפות בפרק הסיום של לוסט,אבל שאריות החום מהשפעת שלי עילפו אותי קליל וכשהתעוררתי חיכו לי שני חלקי הסיום במג'יק ביחד עם ספיישל מקדים שתכלס עזר לי להיזכר מה קרה על האי הזה במשך שש עונות.

ביי חברה!

כבר ציינתי, ומיותר לציין שוב, ובכל זאת אציין שוב שכמובטלת, העונה האחרונה של אבודים התיישבה לי בול במקום. למרות שהכל כבר נהייה הזוי, למרות ששכחתי את השאלות הלא פתורות שהיו לי ממקודם (מהו דוב הקוטב? מה קרה עם וולט ולמה היו לו כוחות? איך האשה שגרה על האי ידעה להרוג את האמא של ג'ייקוב והאיש בשחור? מה עם הרוסי המוזר עם הרטייה על העין?), למרות הכל, "אבודים" היא אירוע טלוויזיוני בכל קנה מידה. בין אם זו ההפקה, העלילה או העומק הרגשי המשובח של הדמויות, העונג היה כולו שלי. גם כשהוא נדמה לסבל ארוך ומתמשך.

כי למרות הכל, "אבודים" יכולה לעמוד בגאון לצדה של "הסופרנוס". אני לא מעזה להשוות בצורה הזאת, חלילה וחס, אבל בסופו של יום, שתי הסדרות האלה (לצד נוספות שלא אמנה כי אז אחטא בניים דרופינג) שינו לנו את הטלוויזיה. שתיהן גם הסתיימו בזמן ובשתיהן נותרנו עם "וואט דה פאק" אחד גדול בסוף.

אבל עכשיו כש"אבודים" איננה, ורק התוספות של הבלו ריי ישפכו לנו מעט אור כשייצא הדי וי די לעולם (אומרים שיש שם פתרונות לתעלומות בלתי פתורות), אפשר לעשות את מה שיוצרי הסדרה רצו שנעשה כל הדרך. המסר העיקרי ששב ונאמר העונה בצורות שונות. הגיע הזמן To Let Go.

אבל לא אשחרר לפני שאציג בפניכם חלקים מספיישל הסיום שג'ימי קימל, מעריץ שרוף של הסדרה, הנחה אתמול בערב אחרי שידור הפרק. הספיישל ישודר בכבלים בעוד יומיים שלושה, אבל עד אז קבלו את חלקיו לפי הסדר (כי למי יש כוח לחכות?).

אני כמובן מזהירה את כל מי שעוד לא ראה את פרק הסיום לא לצפות בקטעים האלו, לא רק בגלל הספוילרים, אלא כי הם לגמרי מוציאים מהאווירה.

בשביל מה אני מובטלת אם לא בשבילכם.
אה, כן. בשביל עצמי.

נשיקה חיבוק,
נערה אובדת


הפתיחה של הספיישל


ג'ימי קימל וג'ק מפרשים ביחד את הסדרה


הקריירה החדשה של סוייר, איזה קלייר יותר כיפית, ומה עם הילדה של ג'ין וסאן?


בן ולוק מצטרפים לחגיגה ומגישים פיילוט לסדרה עתידית ביחד



וההמשך של החלק הזה:


מה קרה למייקל, מה אנשים אומרים לריצ'רד ברחוב והאם וויטמור היה רע או טוב?


הסופים החלופיים של לוסט:


איפה הם היום?


שאלות מהקהל (בשלושה חלקים)






תגובות

  1. סדרה מעפנה
    זהו
    ונמאס לי מכולכם
    והמוזיקה שלה נוראית. כשבעלי רואה לוסט במיטה, אין סיכוי שארדם עם כל המוזיקה הדרמטית הצווחנית שמה
    בוז. סעמק

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…