דלג לתוכן הראשי

תחנות רענון

עת התחלתי לעבוד הבנתי שמעתה והלאה אאלץ לדחוס את הסידורים המעיקים לבקרים ולשעות הערב. זה לא בגדר חובה כמובן, אבל אם אני לא רוצה למצוא את עצמי מתעוררת לשוא ביום שישי בשעה מוקדמת מדי, והופכת את יום המנוחה וההוללות הזה לשישי-סידורים, אני חייבת להתארגן ומהר על תחנות הרענון השונות בשכונה החדשה בה שוכן משרדי החדש. במקרה הזה, פלורנטין.

ומהי תחנת רענון, אתם שואלים? ובכן, כל נערה אובדת צריכה בנק עם כספומט פעיל ומכונת הפקדת שיקים. היא זקוקה גם לסניף דואר זמין בו תוכל לשלם את הדו"חות לעירייה. גם סופר למוצרי המזון היומיומיים, בית קפה שיענה על הביקוש הרבה לקפאין ובית מרקחת לחידוש מרשמים, ולשוטטות חסרת תכלית באגף מוצרי הקוסמטיקה.

למעשה מקום עבודה טוב, הוא כזה שמכיל את כל תחנות הרענון ברדיוס מצומצם ככל האפשר ומאפשר גם לעובד העסוק ביותר, לחזור לביתו בסוף יום העבודה עם תחושת הישג קלה ביד. לא הישג קרייריסטי הנוגע להספק המשימות בעבודה, כי אם הישג אישי ומלא סיפוק, שמעניק לו שקט נפשי.

ועד אז, נותר לי דו"ח לשלם, שיק להפקיד, חלב לרכוש, מכתב לשלוח ומרשם אחד לרכוש...

תחנת הקפאין שלי. ולא, אין לי איתם שת"פ תוכן. 
הם פשוט קרובים לי למשרד


נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

  1. אז ככה:
    זה הכי מקובל להוציא דיס על פלורנטין - ראסטות, ג'יפה, ג'וקים, אכלתי שפיץ חטפתי בלבלה.
    אבל האמת, שאם בוחנים את השכונה בראי הפוסט האחרון שלך
    הרי שהיא מנצחת בכל הפרמטרים.

    את הקפה הראוי של השכונה - סיטי -כבר מצאת.

    מולו, בקצת אלכסון דרומה סניף של פועלים: כספומט
    אם את לקוחת הבנק הרי שגם את פינת ההפקדה סגרת.

    חלב? ג'יזס, אי אפשר לירוק בשכונה הזו מבלי ליפול על מכולת
    שלא לדבר על 2 (!) הסניפים של ampm
    אחד במעלה עמק ישראל השני בהרצל - קצת אחרי הקפה.

    סניף דואר?
    הצחקת אותי - רחוב השוק, מקביל להרצל. סניף דרומי קלאסי, עדיף לבוא אחרי 11 ולא ביום של מע"מ

    אוכל?
    סנדוויצים קלאסיים של הזקנים בפרנקל (צפתית וזיתים!)
    מאפים בסלוניקי (להמנע מבורקס מיס. אלא אם מרגרינה זה הט'ינג שלך)
    אוכל מבושל אצל שמעיה בויטל
    פלאפל/שווארמה/שקשוקה/כל מה שדוחפים בפיתות - יש אחד מול האמפמ בפרנקל ויש אחד בפלורנטין והרצל. כל הנהגי מוניות השמנים אוכלים שם. אני אישית לא נוגעת במקל. סתם כי אחרי 4 שנים עם כתר המזרח נראה לי מיותר (תוכלי להזדהות עם זה וודאי)
    ויש גם חומוס בית לחם או סושי סביר ב"יוקו". שניהם בפלורנטין ויטל.
    מול הבית שלי יש את מתושלח. יותר מקום של סחים בערב, אבל עם אוכל טעים ממש גם ביום

    קוסמטיקה -
    טריקי. יש באזור לווינסקי חנויות זולות למוצרי ניקיון וכל מיני בייסיקס (שמפואים וסבונים). אבל ממש בית מרקחת/סופר פארם אין. הכי קרוב זה אלנבי/בן יהודה

    שוק - לווינסקי בייבי. מעדניות של בולגרים, קפה טחון, פיצוחים ותבלינים. שלא לדבר על מיליון המקומות לאכול בהם בחטף או שלא.

    בירה אחרי העבודה - מתי. הפולני aka הפולני המקלל.
    מטלון בואך העליה. לבוא, לקחת שליש ומלפפון חמוץ שכבשו בגן העדן. לשבת על המדרכה, לעשות לי סמס. אני אגיע

    נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
    עידית
    5 שנים באוריאל אקוסטא ועוד היד נטויה

    השבמחק
  2. אחות! סגרת לי את כל הפינות עד שבעצם אין פינות בחדר והוא עגול!
    הכי פוסט אורח.
    נשיקות, ותודות
    אני

    נ.ב: באגף האוכל שכחת לציין לאנצ' מבושל אצלך בבית :)

    השבמחק
  3. מבקשת רק התרעה מוקדמת. אחרת זה את ואני והצימוקים שנשארו מהקורנפלקס

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…