בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.
השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכה לארוחת הצהריים. מתי היא תבוא, הו מתי?
כאן תוכלו לקרוא עוד על נערה אובדת והסופרנוס
גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.
השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכה לארוחת הצהריים. מתי היא תבוא, הו מתי?
בינתיים קבלו את ויטו בסצנה המושלמת:
כאן תוכלו לקרוא עוד על נערה אובדת והסופרנוס
אהבתי אהבתי אהבתי.
השבמחקסצנה גדולה.