דילוג לתוכן הראשי

Free 99

והפעם, מהדורת Free 99 גרסת הקומיק-קון (באיחור קל, כן). אף פעם לא הייתי בוועידת הגיקים המרתקת הזאת והאמת היא שתמיד רציתי להיות.. זה בטח כמו לנחות בהודו (שם אני פחות רוצה להיות) ולחטוף את הלם התרבות הזה שכולם מדברים עליו. רק שבמקום פרות שחוצות את הכביש, ילדים מחוצ'קנים עם תחפושת של קלינגון מקבלים מעמד של קדושים.

בכל מקרה, היום נתקלתי בקומיקס הקצר הזה באתר The Oatmeal. אני יכולה להזדהות עם הרצון הטוב שמתפרש כחוסר טאקט. אם תכונת האופי הזאת היתה המאפיה, אני הייתי הבוס של המשפחה. אבל בלי קשר, האתר הזה ממש כיפי לפעמים וביקור שבועי בו מבטיח דקה של גיחוך קל בסגנון It's funny cause it's true. 


ואם כבר קריקטורה, אז בזמנו ויה של טל מסינג חשף אותי לטאמבלר של הניו יורקר ומאז אני מכורה. היום שולבה בתחרות הציורים, קריקטורה שהיא מאש אפ בין ציור לציוץ. והציוץ הוא של קנייה ווסט, מה שאומר שהקומדיה מובטחת.

לא יודעת, זה הנסיון לדמיין את קנייה ווסט כסנאי, או לדמיין סנאי שהוא בעצם אהבל... לא ברור מה, אבל זה ממש הצחיק אותי. כאן, באדיבות ע.פרנקל לבית תפו"ד (ולבתים נוספים שקצר הפוסט מלהכיל) תוכלו לראות את סדרת המאש-אפים כולה.

ואם כבר הקריקטורה של הניו יורקר, אז ברינג טייל מנפישים את הקריקטורות של הניו יורקר בצורה פשוטה אבל מספקת. למשל:


עוד מזה תוכלו למצוא גם בבבלגאם, בתקווה שלגמרי סגרתי לכם את הפינה של העברת הזמן מול המחשב בשעות המתות של העבודה.

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע

אני ג'ואן האריס

טוב, הלוואי. זאת אומרת, אני לא ממש מתיימרת להיות שופעת כמוה (מה גם שנתוני הטבעיים לא מאפשרים לי), ואני גם לא ממש ג'ינג'ית חצופה (אולי קצת חצופה) ומאופקת לפרקים (ממש לא מאופקת, אפילו לא לפרקים), אבל בכל מה שנוגע למשמעות הדמות של מיסז האריס, אני לגמרי טים ג'ואן. אם אתה אוהב את זה, שים על זה טבעת. וגם תהיה רופא. את מרתון הסופרנוס שלי החליף מרתון מאד מן במאמץ להשלים במהרה את כל פרקי העונות הקודמות. באופן מעניין למדי, תמת העבודה מאפיינת את שתי הסדרות בעקיפין ושלא בעקיפין. המשרד במקרה של הסופרנוס הוא עוד יום במאפיה וההתלבטויות של טוני כבוס הם כאלו של כל מנהל, ובמקרה של מאד מן, מדובר במשרד של ממש והיות והעבודה החדשה שלי היא מעין גרסה מודרנית ודיגיטלית של סטרלינג קופר, אז העניין שאני מגלה בסדרה רק גובר (מעניין מה יהיה התירוץ שלי כשאתחיל את "הסמויה"). אבל מאד מן, למרות שמתרחשת ברובה במשרד פרסום, ממש לא סובבת רק סביב עולם העבודה, ולמרות הטייטל הגברי, אני נוטה לחשוב שדווקא הדמויות הנשיות בסדרה עושות אותה למה שהיא (וכן אולי זה קשור לזה שאני אשה). ג'ואן האריס (לשעבר