דלג לתוכן הראשי

בוקר בלי דגנים

אז הסיבה שהבוקר אין את דו״ח העדכונים הרגיל כמו בכל בוקר, היא שהפעם, לראשונה מזה שנים, קמתי מאוחר לעבודה. זה לא קורה לי בדרך כלל.. גם אם השעון המעורר לא מצלצל (כפי שקרה הבוקר אחרי שהאייפון שלי שבק חיים באופן זמני) השעון הביולוגי ורעש הבנייה מחוץ לחלוני, מוודאים שלא אקום אחרי שמונה בבוקר ביום חול.

זו תחושה מאוד מבלבלת לא לקום בזמן. מצד אחד, הרווחתי שעות שינה שהגוף שלי בהחלט זקוק להן, כך מתברר. אבל מצד שני, עזבתי את הבית בהיסטריה קלה, ללא מקלחת ראוייה (אני חייבת לשבת ולבהות בחלל אחרי מקלחת לפחות 10 דקות) וללא כוס קפה הכרחית. יותר מזה, אפילו שהספקתי להתארגן תוך 20 דקות, כשיצאתי אל האוטו, גיליתי שהוא חסום על ידי משאית. משהצלחתי להיחלץ, נתקעתי אחרי משאית זבל, ומאוחר יותר אחרי ארבעה אוטובוסים ושלוש מוניות שירות שחסמו את אלנבי בנסיעה איטית ומייגעת.

בדרך כלל, כשבוקר מתחיל ככה, הוא מסמן את מעיכותו של היום כולו, ככה שאני ממש אתפלא אם משהו טוב יקרה לי היום.. מה גם שכדי להוסיף על תחושת התסכול, נוספה לי תחושת החמצה מיותרת. כשהגעתי לעבודה באיחור של 3 דקות בלבד (עם שיער פרוע ומבט מזוגג) גיליתי שאין לי אינטרנט ולמעשה אני צריכה לחכות לביאת המשיח, מלך האינטרנט לעולם ועד... מחשבתי האחרונה לפני שהחלטתי לפרוק את עולי בבלוג זה, היתה: סססעמק. יכולתי לקום גם בעשר וכלום לא היה קורה. לעזאזל! יכולתי לקום גם באחת עשרה, לו רק הייתי מובטלת.

לפעמים אני חושבת שתקופת האבטלה שלי היתה כמו היי של הרואין בשביל אדם עם נטייה התמכרותית.. ברגע שהוא טועם ממנו, העולם לא נראה אותו הדבר. ומכאן, שגמילה למובטלים לשעבר היא קונספט הכרחי. יותר מזה, ביטוח לאומי צריך לשלם להם שיקום או משהו. או פסיכולוג, או לפחות מסאז'. כי אבטלה היא אולי היי של הרואין, אבל הרואין הוא לא המציאות.

חזר לי האינטרנט ובזכותו קיטרתי לכם כאן

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת

תגובות

  1. מה אני אגיד לך.
    אחרי שנה וחצי של עבודה מהבית, עכשיו אני הולכת למשרד כמעט כל יום.
    זה מרגיש כמו מוות איטי.
    בכל מקרה, בכל פעם שיוצא לי להגיע מאורח אני לוקחת את הזמן ועושה הכל לאט, כי אם אני כבר מאחרת, אז לפחות שישאר לי עוד פחות זמן להיות במשרד :)
    מקווה שלא יהיה יום מעוך.

    השבמחק
  2. אני לא יכולה לדמיין איך את מרגישה עכשיו אחרי החזרה מהחופשה! האמת שהיום מתאזן אט אט אבל המוות איטי בהחלט. מה גם שבכל עבודה זמן המוות מתקצר. פעם לקח לי חצי שנה למות לאט. אני רק 3 חודשים פה!

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…