היות ותמיד הייתי חסידה גדולה של הגישה הסוברת כי שפה בונה תרבות, אני חשה צורך להעלות על הפרק סוגייה מטרידה מאוד. כמובטלת, צירוף המילים שקוסם לכל איש עובד - סוף שבוע - היה מעבר לי. מה זה חשוב אם השבוע נגמר כשכל יום הוא שבת עבורי. סוף שבוע? מי בכלל זוכר שהוא התחיל... ובכלל, תזכירו לי איזה יום היום? פשוט כי יש לי תכניות...אמממ... לעשות....אמממ... אני ממש ממש חייבת להספיק...אמממ.. כלום!
אך אין ברירה... כעת כשאני נערה עובדת, והרצון החופשי שלי נעול בתוך כלוב של רצונות של אחרים, סוף השבוע חזר להיות מקדש עבורי. הבעיה היחידה היא שסוף השבוע הוא פיקציה. הרי אם בוחנים את הסוגייה בקפידה, אפשר לחלק את סוף השבוע לשני סופי שבוע אפשריים. הראשון, הוא סוף השבוע של הסידורים: הטכנאי שצריך לבוא בשישי על הבוקר, המקרר הריק שזועק לקניות בשוק, הרצפה המטונפת שדורשת את הספונג'ה המינימלית והארוחות המשפחתיות הקבועות בלו"ז. סוף השבוע השני שייך לבילויים: התכניות והסרטים שכיף לראות, הארוחות, הטיולים (פעם ב.. אני בכל זאת מזיזה קצת את התחת לאנשהו שהוא לא בתוך העיר), המנוחה והחברים.
סוף השבוע הראשון יכול להתערבב עם סוף השבוע השני, אבל לא באמת. מבחינתי יום שישי שמתחיל בסידורי בוקר, נותן את חותמו המעיק על סוף השבוע כולו. כן, אפשר עוד למצות את שאר היום בגיחה לים או ביציאה בערב, אבל העייפות והתחושה שבוזבז הסופ"ש מלוות את כולו.
ולכן, אני מוצאת את עצמי בתורנויות סופ"ש. סוף שבוע אחד מוקדש לסידורים ואילו בשני, אין מצב שתמצאו אותי שוטפת אפילו צלחת (טוב, אני מגזימה... בכל זאת יש לי הפרעת סדר ונקיון, אבל זרמו איתי בשביל הפואנטה).
על כן, יש לשנות את המינוח המפתה סוף השבוע ל"סוף שבועיים". בסוף שבוע מסדרים, בסוף שבועיים נחים. סתם, כדי חלילה וחס לא להבנות עולם תרבותי שלם על מושג שהוא בעצם פיקציה.
מצד שני, ולו רק בשביל התחושה הטובה, אולי כדאי שאני אמשיך לשקר לעצמי....
ניפגש בים!
סוף שבוע נעים לעובדים, ויום כלשהו נעים למובטלים!
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת
מהבלוג שלך תצא המהפיכה!!
השבמחק