אמש נתקלתי במכר מוכר שאמר לי שזה עתה התפטר מעבודתו והוא מובטל כבר יום שלם. נוכח נסיוני הכה רב באבטלה, ציפיתי לראות סימן בתווי פניו שכאילו אומר: "כן, אני מובטל, זה מפחיד... אבל היום קמתי מאוחר וזה כיף אדיר!". אני מוכרחה לומר שלמרות שלא ירדתי לעומק תחושותיו בנושא, מפאת נימוס בריטי בסיסי, פניו לא הסגירו לרגע רגש של שמחה או הקלה.
אני זוכרת את ימי האבטלה הראשונים שלי. אז רציתי רק להיות עסוקה, לסגור את כל הקצוות הפרומים כדי לחוש יעילה וחלילה כדי לא ליפול לחוסר מעש. אבל כשבועיים אחר כך, כשמילאתי את כל המשימות הבסיסיות והתפניתי ליקיצה מאוחרת, חשתי האדם המאושר בעולם. כן, הפחד מהעתיד עלול להעיק בחיי היומיום המובטלים, והעול הכלכלי לוחץ כל הזמן. אבל החופש, הו החופש. לא סתם אנשים נלחמים עליו.
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת
תגובות
הוסף רשומת תגובה