דלג לתוכן הראשי

טוב, בסדר, קמתי!

אז כבר כמה שבועות שאני חושבת לעצמי אם להמשיך לעדכן את הבלוג או לסגור את שעריו. הרי הוא נולד מתוך צורך להמשיך ולכתוב גם כשהאבטלה חייכה אליי ועודף הזמן ייבש את השכל, וכעת, כשאני נערה עובדת שוב, אבודה תמיד אבל עסוקה נורא, נראה היה לי שנגמרו לי המחשבות האלה, שעולות כשיש זמן. אם זה לא מספיק, רצף של אירועים לא נעימים תקפו אותי בזמן האחרון. על רובם פירטתי תחת כל רשת חברתית רעננה (חלון שנפל עליי, שולחן שנתקע לי במצח, כרטיס אשראי שנפל קורבן להונאה וכו'), אבל האמת היא, שלפני חודש בערך נשבר לי קצת הלב. קצת. ואיתו גם קצת האגו. הרבה. שבירה לא מתוכננת כזאת שהוציאה אותי מהמסלול ושלחה אותי לרחם על עצמי מעט על הספה.

למרות שתיעדתי את חיי בבלוג, אף פעם לא גלשתי לתיאור חיי האישיים עד לעומק שכזה, ומאותו הרגע הרגשתי מטופשת לעדכן כאן בשעת היקיצה שלי או בתכנוניי להיום (לרחם על עצמי על הספה). אבל בזכות בעיטה וירטואלית מבורכת בישבן שנתן לי איציק, שותפי לצפייה אונליין במשחקי NBA ו-Fellow Twitterer, החלטתי לשוב ולעדכן את הבלוג. איך שהתחלתי לכתוב, היה קל ממש להיזכר למה התחלתי מלכתחילה. כדי שלא יתייבש השכל וייתקע על הדברים שלא חשובים באמת. כדי שלא אפספס את החיים בזמן שאני שוקעת בעבודה ובוורקהוליות שלי. כדי שאשאר אובדת... כמו שאני אוהבת להיות..

אני לא חושבת שזה בלוג למובטלים יותר. זה גם לא בלוג לאנשים עובדים. נערה אובדת היה ותמיד יהיה בלוג על היומיום שלי, והנסיון להפוך אותו ליומיום חגיגי (כי למה שלא יהיה כזה). אז נערה אובדת מהיום תשלים כאן הכנסה במחשבות אקראיות ובשאר דברים שיתחשק לי לכתוב ולספר עליהם. כי זה כל הכיף בבלוג משלך, לא?

אז עד שאחזור לעניינים שוב,
שנה טובה
ו...
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת (אבודה, משוחררת)


תגובות

  1. ייפפיי פאקינג איי!!

    השבמחק
  2. למה אין פה לייק?

    השבמחק
  3. יש לייק כללי... אבל עוד לא הצלחתי להשתכלל בלייק ספציפי...

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…