טוב, בסדר, קמתי!

אז כבר כמה שבועות שאני חושבת לעצמי אם להמשיך לעדכן את הבלוג או לסגור את שעריו. הרי הוא נולד מתוך צורך להמשיך ולכתוב גם כשהאבטלה חייכה אליי ועודף הזמן ייבש את השכל, וכעת, כשאני נערה עובדת שוב, אבודה תמיד אבל עסוקה נורא, נראה היה לי שנגמרו לי המחשבות האלה, שעולות כשיש זמן. אם זה לא מספיק, רצף של אירועים לא נעימים תקפו אותי בזמן האחרון. על רובם פירטתי תחת כל רשת חברתית רעננה (חלון שנפל עליי, שולחן שנתקע לי במצח, כרטיס אשראי שנפל קורבן להונאה וכו'), אבל האמת היא, שלפני חודש בערך נשבר לי קצת הלב. קצת. ואיתו גם קצת האגו. הרבה. שבירה לא מתוכננת כזאת שהוציאה אותי מהמסלול ושלחה אותי לרחם על עצמי מעט על הספה.

למרות שתיעדתי את חיי בבלוג, אף פעם לא גלשתי לתיאור חיי האישיים עד לעומק שכזה, ומאותו הרגע הרגשתי מטופשת לעדכן כאן בשעת היקיצה שלי או בתכנוניי להיום (לרחם על עצמי על הספה). אבל בזכות בעיטה וירטואלית מבורכת בישבן שנתן לי איציק, שותפי לצפייה אונליין במשחקי NBA ו-Fellow Twitterer, החלטתי לשוב ולעדכן את הבלוג. איך שהתחלתי לכתוב, היה קל ממש להיזכר למה התחלתי מלכתחילה. כדי שלא יתייבש השכל וייתקע על הדברים שלא חשובים באמת. כדי שלא אפספס את החיים בזמן שאני שוקעת בעבודה ובוורקהוליות שלי. כדי שאשאר אובדת... כמו שאני אוהבת להיות..

אני לא חושבת שזה בלוג למובטלים יותר. זה גם לא בלוג לאנשים עובדים. נערה אובדת היה ותמיד יהיה בלוג על היומיום שלי, והנסיון להפוך אותו ליומיום חגיגי (כי למה שלא יהיה כזה). אז נערה אובדת מהיום תשלים כאן הכנסה במחשבות אקראיות ובשאר דברים שיתחשק לי לכתוב ולספר עליהם. כי זה כל הכיף בבלוג משלך, לא?

אז עד שאחזור לעניינים שוב,
שנה טובה
ו...
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק
נערה אובדת (אבודה, משוחררת)