דלג לתוכן הראשי

free 99 - גרסת הכדורסל

לאחרונה הופתעו רבים מחבריי באשר לחיבתי היתרה את כל מה שהוא NBA. כן... אני נערה, אבל החולשה שלי לכל מה שהוא אמריקה או אפרו-אמריקה לא אמורה להפתיע. ולכן, למי שלא אוחז בידו בקישור הזה לצפייה בכדורסל (ובשאר תכנים) בסטרימינג לייב, הנה הוא כאן. אבל הכדורסל במקרה זה הוא רק תירוץ לסגווי לנושא אחר אבל דומה - ג'יי זי.

איזה חיוך...

כחלק מכיתת אמן חדשה ברשת OWN של אופרה ווינפרי (שהושקה בקול תרועה), מתארח ג'יי זי לפרק מלא השראה. עם פתיחת הפרק, נשאל ג'יי זי לשאלת המצוינות. הוא משווה אותה, באופן נדוש למדי, לסיפורו של ביל ראסל, כדורסלן עבר מהבוסטון סלטיקס שלקח חלק בזכייה ב-11 אליפויות רצופות עם הקבוצה. אבל מה לעשות שנדוש עובד על הלב ואני גוש של קיטש שמחכה להתפרץ... מבחינתי הסיפור הזה הוא עוד סיבה לאהוב גם את ג'יי זי וגם את ה-NBA (אפילו שאני מעודדת את הניקס/היט השנה) ובכלל, הסדרה הזו, עם כל התבניתיות האופרה ווינפרית שבה שקשה לי לסבול, נשמעת מעניינת למדי. לפחות כל עוד מדובר בג'יי זי...

בכל אופן, הנה 2 מתוך 3 חלקים של הסדרה של אופרה (כי אני באמת לא מצליחה למצוא את השלישי):




ואם כבר השמטתי את החלק השלישי, תנו לי לפצות בקטע מתוך הופעה למוזמנים בלבד שהתקיימה בערב השנה החדשה בוגאס, בה שיתפו פעולה קולדפליי וג'יי זי. בפעם הראשונה כריס מרטין, ג'יי וקנייה ווסט על במה אחת:

תגובות

  1. אין עליו
    סקסי מאדר פאקר!

    השבמחק
  2. הילית היקרה, אי אפשר להיות גם בעד ההיט וגם בעד הניקס. זה או-או. איכשהו אתן הבחורות לא מבינות את זה. ואני אסביר כדי שגם אתן תבינו: אי אפשר להיות גם בחורה של דילן וגם בחורה של ברנדון.

    השבמחק
  3. אז אני אנסח את זה ככה: אם הניקס היו יכולים לזכות באמת.. הייתי בעדם, אבל מתוך הידיעה שהם לא... אני בעד ההיט!

    השבמחק
  4. זה בדיוק האופורטוניזם שהתכוונתי אליו. אהדה - וזה משהו שהוא בלתי נתפש עבור נשים ומכביסטים - היא לא משהו שהוא תלוי נצחונות. כשמדובר ביריבות היסטורית
    כמו עם הניקס וההיט - היתה תקופה שמשחקים ביניהן היו מגיעים תמיד למכות - זה פשוט בלתי קביל.

    השבמחק
  5. כן, אבל מה אני אשמה שלברון וויד ובוש שינו את החוקים?!? אני מסתכלת על זה יותר כמו על מופע ברודווי גדול ומרגש :) ואני יודעת שבזה הרגע תדלקתי את הטענות שלך עוד יותר... אבל היי... אני אשה!!

    תכלס, זה גם היופי באן בי איי בניגוד לכדורגל... לכולם מגיע :)

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…