דלג לתוכן הראשי

דיני עבודה או דיני גבר?

לעזאזל אנחנו הנשים יכולות להיות מאוד מבולבלות כשזה נוגע למין הגברי. "נשים קטנות" ולואיזה מיי אלקוט לימדו אותנו שאפילו כשאת סופרת מוכשרת כמו ג'ו, את צריכה להתחתן לפני שאת משקיעה את עצמך בעבודה שלך. שנים אחר כך, הפמניזם המודחק פרץ בחוצפה החוצה, כמו למשל בשיר הזה של גוון גאתרי, "Ain't Nothing But The Rent", שדורש מכל גבר שרוצה לבלות בחברת אשה ראויה, לפרנס אותה - משכר הדירה ועד הוויב שלראשה. או כמו שאומר השיר: No Romance Without the Finance... נשמע יותר כמו מוטו של זונה באלנבי, אבל יש מי שקראו לזה מהפכה נשית...


היום לעומת זאת, נתקלתי בילדה הכאילו-חמודה הזו (היא מותק מצד אחד, אבל אמריקאית שנולדה למצלמה מצד שני), שבגיל 5 כבר יש לה משנת חיים די מלחיצה - אין חתונה, עד שאין קריירה, ולא מתאים לך? אז תלך. לא נורא, היא בטח תהיה הדקוטה פנינג הבאה, תתחתן בגיל 14, לא לפני שהיא תביא ממזר לעולם ואמא שלה תגדל אותו כבן בעת שהיא תשהה בגמילה...


כנערה אובדת, מובטלת ומועסקת כאחד, כל הגישות האלה מבלבלות אותי. הוויתור הנצחי הזה שהפמניזם מלמד אותנו (דרך יצירת ההגדרות הללו) לעשות על אחד מתחומי החיים, לא משנה איזה, הוא מעייף. או שאת משקיעה בגבר כמו ג'ו מנשים קטנות, ודוחה את הקריירה, או שאת משקיעה בעבודה כמו הילדונת הזאת כאן, ודוחה את הגבר. ואולי, רק אולי, יפסיקו להעמיד לנו את שני התחומים האלה, עבודה ואהבה, אחד נגד השני. זאת אומרת אולי אנחנו נפסיק להקשיב לסופרות מפעם, או לזמרות מהגטו, או לכל אחד אחר שמנסה ללמד אותנו איך, ונפסיק להגדיר את זה ככה לעצמנו...

אגב, תאמינו או לא, זו התמונה שהיתה מזוהה יותר עם תנועת הנשים שעובדות בתעשייה בעת מלחמת העולם ה-2. אני בטוחה שזה בגלל שהבחורונת הזאת טיפה פחות פוטוגנית מהבחורה השנייה עם המטפחת על הראש.. חומר למחשבה.


נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…