דלג לתוכן הראשי

Free 99 - האוסקר

האוסקר הראשון שלי שהיה משוחרר מחובה עיתונאית על דיווח או מעקב, מזה 5 שנים בערך, היה בשנה שעברה. זה קרה בתחילת תקופת האבטלה הנפלאה שלי, ובמשדר צפיתי מניו יורק כך שלא היתה עלי חובת קימה לעבודה ביום שלמחרת וגם לא חובת התעוררות באמצע הלילה. את טקס האוסקר הנוכחי אשכרה בחרתי לראות בשעת שידורו החי, למרות שלמחרת העבודה נמשכת כרגיל. נכון שאני כבר לא חייבת לראות את האוסקר בשביל העבודה, אבל האמת היא שאני סאקרית של הטקסים האלו. וז האמת לאמיתה... אז אני פה כמו תמיד כדי לסכם את רגעי השיא.

א-מ-מה, כמו שאומרים, השנה, לא היו כאלה... מה גם שזה בכל זאת אוסקר, לא טקס פרסי הקולנוע של MTV, אז הדברים מלכתחילה מעט משעממים.

השמלות היו חביבות אבל אף אחת לא הגזימה מדי. הנאומים היו קורקטים וגם אם חזינו בהומור של זכייה, הוא היה הומור בריטי מחושב ומעונב. פה ושם אן התוואי וג'יימס פרנקו נתנו דאחקה טובה, אבל זה קצת מטריד כשפרנקו מכווץ את העיניים כל הזמן א-לה ג'יימס דין, והתוואי צוחקת כל כך חזק מבדיחות כתובות מראש, שזה כבר מעבר ללא אמין. אבל פה ושם היו להם יציאות טובות (למשל, פרנקו מחופש למרלין מונרו ומצהיר שקיבל טקסט מצ'רלי שין.. בדיחות שין ונשים תמיד עובדות בימים אלו, כמו בדיחות מל גיבסון ויהודים), והנה קטע שלא שודר באוסקר אלא שוחרר לרשת לפני.


אבל כמו בכל טקס, מה שהכי כיף הוא קטע הפתיחה, תלוי כמובן מי מנחה את הטקס. יכול להיות שהוליווד עוד רעדה בברכיים מאז קטע הפתיחה של ריקי ג'רוויס בגלובוס הזהב, כי המערכון הפותח של האוסקר הנוכחי היה ספוף קולנועי בו מושתלים התאווי ופרנקו בתוך הסרטים המועמדים ובתוך קלאסיקה אחת בשם "בחזרה לעתיד". יכול להיות גם שזה פשוט אומר הרבה על הוליווד הפופולרית של השנים האחרונות: בואו נשקיע באפקטים מגניבים כדי שלא נצטרך לכתוב ממש ממש טוב. ולא אמרתי מילה על אווטאר... ובכל זאת, גם שם יש כמה קטעים משעשעים.

עד אשר אמצא גרסה טובה יותר, קבלו את מערכון הפתיחה מצולם מטלוויזיה:

ובכל זאת, שני רגעי שיא חמודים ומטרידים בו זמנית היו הלילה. הראשון, רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו הצליחו לעשות את זה טיפה'לה משעשע להגיש פרס (בטח אחרי שהולוגרמה של בוב הופ מציגה אתכם בשמכם), והתבדחו בעיקר על חשבון תקרית הזונה של דאוני ג'וניור (הכי מוסר כפול מצד ג'וד לאו שזיין את האומנת שלו ולא אמר מילה). השני, קירק דגלאס, בן איזה 200, עם מוח צלול וחוש הומור, מאריך את הטקס בחצי שעה לפחות עם הכרזה על שחקנית המשנה הטובה ביותר. השמועות הן שהוא כתב לעצמו את הטקסט ותכלס הצליח לו. ה"You Know..." שלו עוד ייזכר בזמן הקרוב.

הנה חלק מהקטע

ולסיום, מבחינת השטיח האדום, AP מסכמים בוידאו את השמלות הבולטות:

פורטמן היתה יפהפיה בארגמן, סקרלט ג'והנסון פחות, בולוק וקידמן הלכו על בטוח משהו, וכך גם ריס וויתרספון שאני בדרך כלל ממש אוהבת. איימי אדאמס היתה באמת מהממת ומזל שהיתה לנו קייט בלנשט, אחרת מי היתה חוטפת בראש על אסון אופנה על השטיח האדום? אה, נכון... קרואלה דה הלנה בונהאם קרטר. אבל החביבה ביותר עלי לפחות, היא מילה קוניס. פשוט שמלה מדהימה של אלי סאאב.


ועכשיו באמת לסיום, היות ולא ישנתי בלילה, החלטתי לחלוק הומאז' משל עצמי לעונת הפסלונים ובאתי עם הגרסה שלי לטוקסידו לעבודה!

השארתי מטושטש כי לא ישנתי בלילה וזה מייצג...

נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

  1. גם אני מתה על הטקסים האלה ונשארת ערה. הכי כיף זה השטיח האדום ואחר כך לעבור שוב ושוב על השמלות. את הסרטים שמועמדים אני בכלל רואה אחרי הטקס באתרים של סרטים לצפייה ישירה.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…