דלג לתוכן הראשי

Free 99 - הגראמי

הגראמי הוא טקס די משעמם. יש פרס בכל תת קטגוריה אפשרית, הוא עמוס בזמרי קאנטרי דביקים שמודים לאל ולחיילי צבא ארצות הברית במבטא מוגזם (את המבטא הדרומי שלי אני מעדיפה על איזה ערפד מ"דם אמיתי" או באיזה סרט של האחים כהן), וההופעות הן כל כך מגוונות שרובן בדרך כלל מעפנות. השנה לא היתה שונה מדי ובכל זאת, כמה הופעות ששווה לבדוק ובכך סמנו לעצמכם וי על הצפייה בטקס. וכמובן, מהר לפני שמישהו יתבע זכויות יוצרים!

ליידי גאגא בקעה מרחם מדומה בשביל לשיר שיר שמדונה שרה כבר פעם, ויותר טוב.
הופעה ממוצעת למדי בשביל מי שכבר נתנה טובות יותר בחייה. גם זה היה צריך להגיע מתישהו.


וככה נכנסה הגאגא לטקס (היא שם בפנים תאמינו או לא)

ריהאנה נתנה הופעה חביבה (וקצת מזייפת) עם אמינם וד"ר דרה:


תכלס השמלה שלה היתה הופעה נאה הרבה יותר:
פלסטרים על הפטמה יש, אבל מה יש על האזור הדרומי של ריהאנה? (מכאן)

קייטי פרי דפקה הופעה קיטשית במיוחד כשהקרינה לכולם את סרט החתונה שלה כדי לשפשף לנו בפנים שאנחנו לא נשואות לראסל ברנד. גם אני הייתי עושה כמוה.



אבל הופעת הערב מבחינתי הולכת לברונו מארס, ג'אנל מונה וב.ו.ב:


קלאסיים בחליפות (כאן)

ואם כבר הזכרתי את ראסל ברנד, הנה מונולוג הפתיחה שלו מ-SNL של יום שבת. השאר היה חביב מינוס, אבל סופסוף הגיע לתכנית אורח שלא צריך שיכתבו לו טקסט עם בדיחות מאוסות, או קטע שירה כדי להסוות את זה שהוא לא מצחיק...


ולסיום: ניקי מינאז'. מזעזעת, אבל טובה יותר מכולם שם:



היה גם בוב דילן במפגן צרידות מדאיג, וגם מחווה לארתה פרנקלין באווירת "למי יש קול חזק יותר מבין הדיוות שעל הבמה" (חוץ מפלורנס, היא משגעת לא חשוב מה).
אה וגם, בלה בלה בלה בלה, רשימת הזוכים

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת: "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי."

רמז מקדים בעלילה
לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות
שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום.

מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומס של חיים…

ההתחלה

בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי.
במקום לפתח גלי חום, תלותיות, נטייה למצבי רוח או הריון מדומה (את כל אלו פיתחתי בחודש שעבר), החלטתי להיות מובטלת. אני כמובן מעדיפה את המושג "חיפוש עצמי", אבל עם עובדות אין להתווכח, ובסופו של יום - ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים - אין לי עבודה.
כשאין לך עבודה, וכשהעבודה שלך נחשבה לסוג של פנאי, אז יש לך פנאי, אבל אין לך הרבה מה לעשות איתו. זו הסיבה שהחלטתי להפוך את הפנאי לעבודה ולהתפנות לעבוד על מה שהצעירים של היום קוראים לו בלוג.
אז זה הבלוג שלי. הוא ילווה אותי בתקופת האבטלה (לימים בוודאי תיזכר כתקופה הכי טובה בחיי) ואתם מוזמנים להתבאס עליי מהמשרד, או להזמין אותי ללאנץ' (זול) בא…

אני ויטו ספטפורה

בעונה האחרונה של הסופרנוס, ויטו ספטפורה (ואם לא ראיתם אז אולי כדאי שתברחו מכאן, ועכשיו), הדובי החמוד שכלוא בגוף של הומו בארון, נאלץ לשוב ולעבוד בבניין (והפעם לא רק להשתזף על כסא הנוח באתר ולרדת לגברים זרים עם עלות השחר). זו לא העבודה שמפריעה לו כמו הזמן שלא עובר בחיים החדשים והקונבנציונליים שלו. הוא סופר את הדקות, נמנע בכל כולו מלהסתכל על השעון ולראות מה השעה, מפענח את מצב השמש בשמיים, משוכנע שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. רק אז הוא מעז להביט בשעון, רק כדי לגלות שעברה בערך חצי שעה...

גם שונא לעבוד וגם אוהב לאכול - שילוב קטלני. ויטו ספטפורה ו"חבר"
זו לא רק סצנה שונה מאוד בנוף הסופרנוסי, בה אנחנו שומעים את המחשבות של הדמות - שיטה שיוצרי הסופרנוס נמנעו ממנה לרוב והסתפקו במבטים ובסמלים שפתוחים לפרשנויות - זו גם סצנה שכל נערה אובדת, וכל אדם שנתון לשעבוד הקפיטליסטי ולחוקיו יכול להזדהות איתה באופן קורע לב.

השעה היא 10:54 עכשיו. אני יודעת את זה כי אני, בניגוד לויטו, לא עובדת בבניין, אלא מול מחשב עם שעון. השמש שבחוץ לא אומרת לי מאום, כי אני במשרד. זו לא העבודה שמפריעה לי כמו הציפייה הדרוכ…