דילוג לתוכן הראשי

יש לי חמש על זה

למרות האמריקנופיליות היחסית שלי, בלב אני יודעת לומר שהבריטים מנצחים בכל מה שקשור לקלאסה או לשכל. עובדה, הם ידעו לפני כולם לנצור לעד את השעה חמש בכל יום. אז הם מפנים זמן למנחת התה ומשם הם זורמים לפאב המקומי למנחת האלכוהול.

אני לא יודעת מה יש בשעה חמש שהופך אותה לשעה כה משמעותית ביום, אבל אני כן יודעת שאם יש משהו משותף בין עולם האבטלה לעולם העבדות, הרי שזוהי אותה השעה. חמש אחר הצהריים זהו הצומת של היום. כמובטלת, השעה חמש היתה השעה בה העת להכריע, האם היום הזה ימשיך בתנומה חפוזה על הספה וייגמר בצליית המוח מול הטלוויזיה, או האם יהיה זה הזמן לנצל את הדקות האחרונות של השמש על חוף הים, ומשם הלילה כה צעיר.

כמשועבדת, השעה חמש היא השעה בה נמס המוח. כל נסיון או בדל של מאמץ לנסות ולהחיות את השכל, הוא אבוד מראש. מצד אחד מדובר בשעה שמרמזת על כמעט-קצו של יום העבודה, מהצד השני השעה (או השעתיים) הנותרות בפני האדם העובד מהשעה חמש והלאה, הם השעתיים הקשות ביותר ביום כולו. עוד יותר משעות הבוקר העצלות.

לכן, יוטב לו לאדם, אם לצד החזרת הסיאסטה, לצד קיצור השבוע לארבעה ימי עבודה ולצד החוק שאוסר להופיע במשרד לפני השעה 11 בבוקר (וזה כולל גם מענה לטלפונים שאסור בהחלט), יוטב לו לוותר מראש על הנסיון להפיק מעצמו תועלת מעבר לשעה חמש, ולפרוש למנחת התה (או הקפה השחור) בהקדם האפשרי.

קפה....


לו הייתי שר העבודה, לו...

ובאווירה זו (ובשעה זו) תסלחו לי, אבל יש לי ישיבה לנסות ולהישאר בה מרוכזת.
נשיקה חיבוק נשיקה חיבוק,
נערה אובדת

תגובות

  1. יוטב גם יוטב לה לבתאדם :)
    פלוס - מאוד אהבתי את הכותרת, גירל!
    לו היית אפדייטד לצורך הערב, לו...
    סםסם, נוֹ לסבו יוֹ ;)

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לפני שנה

כך התחיל הפוסט הראשון שלי כנערה אובדת : "בסוף החודש אחגוג יום הולדת 29. לכאורה מחכה לי עוד שנה עד שהמשבר הנודע לשמצה יבוא עלי לרעה, אבל תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני. ואולי, הקידמה הטכנולוגית (זו שגרמה לדור שלם לפתח הפרעות קשב וריכוז), או האנטיביוטיקה במוצרי הבשר (זו שגרמה לילדות בנות 11 לפתח שדיים בוגרים מהרגיל), או שינוי האקלים העולמי (זה שגרם לנו לחשוב שמכוניות היברידיות יצילו את כדור הארץ) - הם אלו שגרמו לי להקדים בשנה את משבר גיל ה-30 שלי." רמז מקדים בעלילה לחצו פליי והמשיכו לקרוא להאדרת אפקט האמוציונאליות שנה אחרי, ובסוף החודש אחגוג יום הולדת 30. כבר לא באמת רוצה לקרוא לזה משבר כי אין ספק שבשנה הזאת, מהרגע שהחלטתי לקחת את האבטלה לידיים, רק דברים טובים קרו. לא רק שבסופו של דבר מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם העבודה, גם מצאתי את המקום הטוב שלי בעולם של רשת, והמסיונרית שבי תמשיך לדחוק בכל מי שפוגש אותי ללמוד לקחת זמן לעצמך, אם באבטלה קצובה ומאוששת מערכות או בפרקי זמן קצרים יותר של כלום. מאחר ואני בעצמי כבר לא מובטלת בחצי שנה האחרונה, והרגעים האבודים שלי אובדים תחת עומ

כלים לחיים

אם חשבתם שמובטלת שכמותי מבלה את מרבית חיי האבטלה שלה בשינה, תנו הצצה יומיומית בפינת "דגני בוקר" בבלוג הזה ממש ותבינו כמה רחוק הדבר מלהיות נכון. למעשה, לאחרונה הבנתי שהפעילות שאני מבצעת הכי הרבה בשלושת החודשים החולפים היא שטיפת כלים. פעם אהבתי לשטוף כלים. זה קרה גג פעם ביומיים כשהכפיות אזלו ונהגתי להתייחס לדקות הספורות בהן אני רוכנת מעל הכיור ומקרצפת, כאל דקות של ניקוי ראש. אי אפשר לעשות מולטיטסקינג עם ידיים מלאות סבון וכאדם שמשתדל לבצע שתי פעולות במקביל ככל האפשר (כל פעולה שניתן לשלב עם טלפון או עם צפייה בטלוויזיה, או עם שתיהן), שטיפת הכלים לא הותירה לי ברירה, אלא להתרכז במשימה אחת בלבד. אבל מאז שאני מובטלת ומנסה את כוחי במטבח כתחביב וכפתרון לשעמום, אני מוצאת את עצמי עם ערימות כלים בלתי נגמרות, והיות ופעולת השטיפה חדלה להוות לי סוג של תרפיה והפכה לקוץ בישבני המובטל, המצאתי שיטה על בסיס עיקרון הרמייה העצמית (עיקרון מטופש אבל אם מתמידים בו אז הוא אשכרה עובד, עד שאתה עולה עליך וחושף את הטמטום של עצמך) שהיא שלב מקדים לאקט השטיפה עצמו. לתרמית הזאת קוראים "השרייה" - ע

אני ג'ואן האריס

טוב, הלוואי. זאת אומרת, אני לא ממש מתיימרת להיות שופעת כמוה (מה גם שנתוני הטבעיים לא מאפשרים לי), ואני גם לא ממש ג'ינג'ית חצופה (אולי קצת חצופה) ומאופקת לפרקים (ממש לא מאופקת, אפילו לא לפרקים), אבל בכל מה שנוגע למשמעות הדמות של מיסז האריס, אני לגמרי טים ג'ואן. אם אתה אוהב את זה, שים על זה טבעת. וגם תהיה רופא. את מרתון הסופרנוס שלי החליף מרתון מאד מן במאמץ להשלים במהרה את כל פרקי העונות הקודמות. באופן מעניין למדי, תמת העבודה מאפיינת את שתי הסדרות בעקיפין ושלא בעקיפין. המשרד במקרה של הסופרנוס הוא עוד יום במאפיה וההתלבטויות של טוני כבוס הם כאלו של כל מנהל, ובמקרה של מאד מן, מדובר במשרד של ממש והיות והעבודה החדשה שלי היא מעין גרסה מודרנית ודיגיטלית של סטרלינג קופר, אז העניין שאני מגלה בסדרה רק גובר (מעניין מה יהיה התירוץ שלי כשאתחיל את "הסמויה"). אבל מאד מן, למרות שמתרחשת ברובה במשרד פרסום, ממש לא סובבת רק סביב עולם העבודה, ולמרות הטייטל הגברי, אני נוטה לחשוב שדווקא הדמויות הנשיות בסדרה עושות אותה למה שהיא (וכן אולי זה קשור לזה שאני אשה). ג'ואן האריס (לשעבר